שפה שניה: למה, איך ומתי?

שפת האם של רוב הישראלים (נכון, לא כולם) היא עברית. זוהי השפה הראשונה שהם רוכשים בתהליך המדהים, הכמעט בלתי נתפס, שבו תינוקות לומדים לדבר. "אנחנו לא מכירים שום טכנולוגיה אחרת, גם לא מחשבי־על, שמתקרבת בכלל ליכולת של ילד נורמלי בן שנתיים ללמוד שפה חדשה", כותב פרופ' פול בלום מאוניברסיטת ייל בספרו "איך ילדים לומדים את משמעותן של מילים". אבל כשמדובר ברכישת שפה שניה, כזאת שאינה מדוברת בבית, התמונה היא שונה לחלוטין: הקליטה והיישום איטיים יותר, הלמידה אקטיבית והתהליך מסובך יותר. ועוד לא התחלנו לדבר על מבטא. איך אנחנו מתמודדים עם האתגר הזה? – לא מספיק טוב, מסתבר.

חשיבותה של שליטה בשפה זרה היא ברורה: אנגלית חשובה ללימודים ועבודה. ערבית תעזור לנו להבין את שכנינו. ספרדית תעזור בטיול בדרום אמריקה, וגם שימור השפה שבה מדברים סבא וסבתא עדיין רווח בחוגים מסוימים. בבתי הספר בארץ השפה השנייה היא אנגלית, שפת הכפר הגלובלי שלנו; אבל למרות שגם המורים וגם התלמידים מבינים את נחיצות השליטה בה  עבורנו, שדוברים שפה שאיש מלבד המתגוררים כאן לא דובר אותה, ההישגים שלנו אינם משביעי רצון. הסיבות לכך ברורות וידועות: הכיתות הצפופות, החוסר במורים מיומנים, וגם תכניות הלימודים המיושנות שמלבד היותן לא יעילות מספיק, הן פוגעות גם במוטיבציה של התלמידים. הן, אם לנסח זאת בפשטות, לא מעניינות. 

הדו"ח שנכתב ע"י ד"ר אסף אוזן בתחילת 2023 מביא את קולותיהם של אנשי חינוך מתוך ומחוץ למערכת הפורמאלית, וגם של יזמים, אנשי צבא והייטק, ששפכו אור על נקודות התורפה וגם על פתרונות אפשריים ללימוד אנגלית אפקטיבי. כולם מסכימים על כך שאין דרכי קיצור ושיטות בזק ללימוד שפות. זו משימה שתובעת זמן, מאמצים מוחיים ורגישות תרבותית. שימוש אמתי בשפה והתמודדות עם סיטואציות מהחיים עובד, ולימוד שכלתני של דקדוק ותחביר עובד הרבה פחות.

הקולות שעולים מהדו"ח משמיעים מבקשים להזכיר לנו את הפלא ההוא, הישן, של רכישת השפה הראשונה שלנו – ומציעים לנו להישען על אותם עקרונות למידה.

הקולות שעולים מהדו"ח משמיעים מבקשים להזכיר לנו את הפלא ההוא, הישן, של רכישת השפה הראשונה שלנו – ומציעים לנו להישען על אותם עקרונות למידה. הרי ילדים לא עסוקים ברכישת השפה כשלעצמה; הם רוכשים אותה כדי לתקשר וכדי להבין את העולם, כחלק מפרויקט נרחב וראשוני של חִברות. הם לא קולטים את השפה באופן פאסיבי מהסביבה –  הם מתערבבים בסביבה ונטמעים בה, והשפה היא אמצעי בהיטמעות הזאת ולא המטרה.

באותו אופן, הקניית שפה שנייה צריכה להתחיל מגיל צעיר כחלק בלתי נפרד מעולמם של ילדים, להיות מוטמעת בחלל הפיזי ולהיות כרוכה במרחב שבו היא נלמדת. גם אם אין הקשר טבעי יש לייצר אותו לבנות הקשר, לא ללמוד בתוך מעגל סגור;  לחשוף את הלומדים לאנגלית דרך עולמם, שהוא משופע באנגלית: אם זה גיימינג, יוטיוברים, סרטים, שירים, מיילים. ולא רק אמצעים טכנולוגיים כמובן: גם כתיבת מכתב תלונה או בקשה, ושיחות, שיחות, שיחות: כשמלמדים שפה באופן טכני, התלמידים נתקלים בקשיים להטמיע אותה ולא יודעים להגות אותה. הם מודעים מדי למבטא שלהם וחוששים מטעויות בדקדוק או שלא יבינו אותם. כדי לחזק את כישורי השפה צריך ניסיון רב בדיבור. אין מנוס.

קיימת הסכמה גורפת לגבי נחיצותה של למידה אקטיבית ובדו"ח מוצעים רעיונות לקיומה: קבוצות קטנות שנותנות זמן להתנסות, לימוד עם תלמידים מארצות זרות בזום או בהתכתבות, מישחוק, שימוש בבוט לתרגול דיבור (הבוט גם ינטרל את עניין הבושה). נקודה מאירת עיניים נוספת נוגעת לקשר שבין רכישת שפה ובין פעילות גופנית: חוויה עמוקה של הפעלת הגוף בתהליך הלימוד יוצרת רשת של קשרים בין אזורים שונים במוח האזורים הסנסוריים והמוטוריים, שעוזרים ליצירת מושג יותר רחב המשכנע את המוח לקלוט את השפה. המוטיבציה של המוח ללמוד שפה עולה, כאשר הוא חושב שיש להן משמעות הישרדותית או חברתית. לכן הפעלת הגוף, שילוב חפצים ושימושים פיזיים מעודדים את  יכול לתרום לכך לעודד את המוח לאמץ את השפה. גם הניו יורק טיימס מסכימים.