את ערי העתיד נהוג לדמיין כעיר בה קצב החיים והטכנולוגיה מהיר והוא הולך וגובר כל העת. חוויית ערים נחוות כאזורים מאד אינטנסיביים של פעילות, עם הרבה רעש וזיהום. מגפת הקורונה למדה אותנו שאפשר ללמוד ולעבוד מהבית, ולצמצם משמעותית את כל תחום התנועה האישי. ערים רבות חוקקו חוקים שאוסרים לנסוע במהירויות גבוהות, והמגמה היא גם להרחיב את המדרכות, כשבעתיד מדובר על רחוב נטול מדרכה. מאחר ומדרכות נועדו להגן על הולכי הרגל מפגיעת רכב, ברגע שהרכב מפסיק להוות סכנה, אין צורך במדרכות. הרחוב העתידי ייתן את זכות הדרך במרחב לאדם, ומה שייסע יהיו קרונות אוטונומיים ושאטלים חשמליים, שקטים, נקיים וממותני תנועה ייסעו במהירויות מאד נמוכות וייעזרו בחיישנים וסנסורים כדי שלא לפגוע בהולכי הרגל, קופסאות רובוטיות קטנות יסיעו משלוחים לכל דורש ושליטה מרחוק על שאטלים, אופניים וקורקינטים תאפשר תיחום פיזי של האזור בו הם יכולים לנסוע, ותגדיר את מהירותם ברמת הרחוב או האזור. השאטל החשמלי יודע לנסוע לצד רכבים רגילים, ולמרות שדיברו הרבה על דילמות פילוסופיות שהרכב האוטונומי צריך לקבל החלטות מוסריות לגבי האם לדרוס את הזקנה או להתאבד על עמוד, הבעייה אינה אמיתית, מכיוון שהמהירויות מאוד נמוכות, והרכב ברגע שהוא פוגש מכשול הוא נעצר לחלוטין עצירה מוחלטת.

שינוי בדרכי התניידות נראה בבירור כבר היום^[2]. רכיבה על אופניים מזוהה כחלופה ראויה לתחבורה ציבורית באזורי הערים, והמעבר לפרברים או לפריפריה עשוי להעצים את התופעה של רכיבה על האופניים. ואכן בחודשים האחרונים מוקצים משאבים רבים לסלילת שבילי אופניים שיאפשרו לתושבים להגיע בבטחה גם ליעדים שהדרך אליהם התאפשרה רק בכבישים סואנים. תשתיות כאלה, שנותנות מענה למאבק בשינויי האקלים, יישארו רלוונטיות בסבירות גבוהה גם אחרי מציאת החיסון, וישמשו את מי שמעדיפים לוותר על תחבורה ציבורית משיקולים כלכליים, סביבתיים או אחרים.

כאשר עיר שלמה מנוהלת ביעילות על ידי אלגוריתמים של תחבורה, שילוח, ושירותים אחרים המתואמים ביניהם, המשמעות היא שכל אדם הוא אובייקט/ נתון במערכת. כדי שהוא יוכל לנוע בחופשיות במערך הרובוטי שסביבו, הוא צריך לאפשר לעצמו להיות מנוהל ומפוקח על ידי אותם אלגוריתמים שמנהלים את העיר. אדם לא יוכל אפילו לחצות את הכביש אם הוא לא בקשר עם המכונות. ומדובר כאן על שפה/תקשורת חדשה בין אדם למכונה. אם עד עתה זכות הדרך ניתנה באמצעות הפרדה ופיצול פיסיים: להולכי הרגל מדרכה, שביל אופניים נפרד וכביש לרכבים, בעתיד מדובר על הפרדה סינכרונית טכנולוגית. כל הולך רגל יצטרך באמצעות אפליקציה לבקש ולסנכרן את זכות הדרך שלו, לאותת לכל הסביבה מה המיקום שלו ולאן הוא הולך. התקשורת כולה, בין אדם לאדם, אדם ומכונה ומכונה למכונה, תיעשה באמצעות “האינטרנט של הדברים”. רמזורים ותמרורים ייעלמו, מעברי החצייה יחד כל העולם הפיזי הקשיח של הסימונים ייעלם והכל יהפוך לעולם וירטואלי.

פיתוח ערים תת קרקעיות  – עיר תת-קרקעית כוללת מערכת מנהרות תת-קרקעיות המחברת בניינים, בדרך-כלל במרכזי הערים. הבניינים עשויים לכלול מבני משרדים, מרכזים מסחריים, תחנות רכבת ורכבת תחתית ומרכזי בידור שונים. העיר התת-קרקעית לרוב נגישה באמצעות המרחב הציבורי בכל אחד מהמבנים המחוברים אליה, ולעיתים יהיו לה גם כניסות ייעודיות נפרדות. ערים תת-קרקעיות חשובות במיוחד בערים עם אקלים קר, מאחר והן מאפשרות את המשך פעילות מרכזי הערים במשך השנה כולה, ללא קשר למזג האוויר השורר בחוץ. הרחבה של העיר התת קרקעית יכולה להעביר את כל מערך התמיכה העירונית אל מתחת לאדמה, הן כדי לחסוך מקום בערים צפופות והן כדי להימנע מאירועי חום וקור קיצוניים שמתחילים לאפיין כיום את עולמנו.

בעיקרון כל מערך התשתיות הרטובות והפסולת הוא בעיקר תת קרקעי. ולפי אותו הגיון אם נעשה שימושים במעברים תת קרקעיים משלוחים עשויים להגיע ליעד במהירות רבה באמצעות רובוטים או הובלה אוטונומית. בארה"ב כבר קיימים פרויקטים של ערים שהם מרכזים לוגיסטיים הבנויים אך ורק לרובוטים, המתפעלים, מגדלים מזון ומוציאים אותו במשאיות אוטונומיות לטבעות החיצוניות שלהעיר. משם התפוצה נעשית בצורה תת קרקעית לתוך מרכזים קטנים יותר שיהיו כנראה בחניונים של בניינים, שכנראה לא יהיה בהם צורך מאחר ותושבים לא יחזיקו רכבים פרטיים. גם בהולנד כבר קיים מרכז לוגיסטי רובוטי שבו מגדלים מזון, כולל אפילו האבקה על ידי דבורה רובוטית, המאבקת את השתילים. מציאות זו מדגישה את הצורך ברב שימושיות.

^[1] https://absolutecarmel.com/2020/11/12/ep11/

^[2] https://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3850652,00.html