ברחבי העולם מנהיגים פוליטיים צברו כוח על ידי החלשת מפלגותיהם, והפוליטיקה הדמוקרטית הופכת יותר ויותר לעניין אישי ומשקפת את המנהיג במקום להיות תהליך מיקוח בין גורמים ומוסדות. מאז סיום המלחמה הקרה, עולה הפרסונליזציה האוטוקרטיות (שלטון יחיד). נשיא רוסיה, פוטין, נשיא טורקיה, ארדואן, נשיא ניקרגואה, אורטגה ונשיא, שי ג'ינפינג בסין, נכסו בהתמדה את כוח המפלגות והמוסדות לעצמם. ההשלכות של התאמה אישית בפוליטיקה משפיעה על אופן ניהול מסעות הפרסום, האופן בו הבוחרים קובעים את העדפותיהם, אופן תפקודם של גורמים רשמיים (למשל, חברי פרלמנט) ומוסדות (מחוקקים וממשלות), ואת מקומם ופעולותיהם של מפלגות פוליטיות בחיים הדמוקרטיים.

מערך פריסת התקציבים משתנה

היחס חוב-תוצר הוא אמת מידה ליחס בין החוב שהממשלה מחזיקה בו לכמות הפעילות הכלכלית שהמדינה מייצרת. לכן נעשים מאמצים להקטין יחס זה בעיקר באמצעות ריסון התקציב והקטנת ההוצאה הציבורית^[1]. מגפת הקורונה יצרה עלייה בחוב הציבורי בכל העולם. החשב הכללי באוצר פרסם כי שיעור החוב הציבורי מהתוצר, הכולל חובות של רשויות מקומיות, צפוי לקפוץ מ-60% ב-2019 ל-73.1% ב-2020.

תקופת הקורונה, בה פרחו תשתיות הרשת הרחיבו את תחומי התקפות הסייבר שמדינות וארגונים חווים. מדיניות עבודה מהבית, שינויים דרסטיים באופן בו חברות מתקשרות עם לקוחות, אוטומציה הולכת וגוברת ואימוץ טכנולוגיות בינה מלאכותית הבהירו כי יש להבטיח גם בטחון מקוון. ההוצאות העולמיות על אבטחת מידע וניהול סיכוני טכנולוגיה ושירותים צפויות לגדול ב -12.4% ולהגיע ל-150.4 מיליארד דולר בשנת 2021, על פי התחזית האחרונה של גרטנר, הוצאות אבטחה וניהול סיכונים גדלו ב -6.4% בשנת 2020^[2]. תקציבי המדינה מכירים באיומים הקיימים, לכן קיימת עלייה דרמטית בתקציבים המופנים לאזורי הביטחון הפיזי ובמרחב הסייבר, לאבטחת רשתות אזרחיות וממשלתיות ולהגנה על תשתיות המדינה. לאור הסטת שיווי המשקל התקציבי לאזורים חדשים אלו ולתקציב הביטחון, עולה השאלה מהם התקציבים הנפגעים מכך ומהן ההשפעות של העלייה הדרמטית בסיכונים לאזרח הקטן?

שלטון  מקומי מתחזק ואמון בממשל יורד

ממשלות מחוקקות חוקים ומגדירות מדיניות כדי להבטיח סדר, רווחה וביטחון לתושבים. באחריות השלטון גם לספק שירותים ציבוריים כגון תחזוקת כבישים, בתי ספר, ספריות, פארקים, שירותי דת וטיפול בנושאים סביבתיים. למעשה, ממשלות קובעות את הכללים עבור החברה ואחראיות לשמור עליהן לטובת הכלל. לכן, הגיוני שהאחריות העיקרית של הממשלה, היא להקשיב לציבור כדי לזהות את צרכיו הגדולים כדי לתת להם מענה.

תקופת החירום בעת מגפת הקורונה, הראתה כי דווקא רשויות מקומיות הן אלו שיודעות לתת מענה טוב יותר לתושבים, והמגע והקשר בין האזרחים לשלטון המקומי הינו טוב וקרוב יותר. באיחוד האירופי קיימת מגמה לחיזוק הממשל העירוני^[3]. המדינה פועלת בעיקר כשותפה המספקת מסגרות לשיתופי פעולה, מימון ופיתוח עירוני, שעה שהיא מאפשרת לאזורים עירוניים אוטונומיה.

שלא במפתיע, תופעת חיזוק השלטון המקומי, באה בד בבד עם ירידת האמון בממשל. בעשור האחרון ירד האמון של הפרט במוסדות דמוקרטיים רבים בעולם.  מגפת הקורונה הדגישה את שבריריות האמון בממשלים ואת הצורך הבוער לשקמו. הרשתות החברתיות, מציפות מידע נחוץ, והפרט אינו תלוי כמו בעבר בסמכויות תיווך שיעבדו את המידע וינגישו אותו לציבור כמו מורים, רופאים, בתי משפט ואמצעי התקשורת הנתפסים כמקורות סמכות בתחומם.

אמון הוא הבסיס עליו בנויה הלגיטימיות של מוסדות ציבוריים והוא חיוני לשמירה על הלכידות החברתית. הוא חשוב להצלחת מדיניות ציבורית התלויה בתגובות והתנהגות הציבור. נמצא שאמון הציבור מוביל לעמידה רבה יותר בתקנות ובמערכת המס והוא הכרחי כדי להגביר את בטחון המשקיעים והצרכנים. במהלך כל שלבי מגפת הקורונה, אמון במוסדות ציבוריים היה חיוני ליכולתן של ממשלות להגיב במהירות ולבלום את התפשטות המגיפה.

האמון בממשל הולך וקטן במדינות רבות ב- OECD. חוסר האמון פוגע בנכונות האזרחים והעסקים להישמע למדיניות הציבורית ולתרום למדיניות כלכלית בת קיימא. מחקרי ה- OECD מראים כי ערכי ממשל, כמו יושרה, הוגנות ופתיחות של מוסדות הם מנבאים חזקים לאמון הציבור. באופן דומה, יכולת הממשלה – מידת היענותה ואמינותה באספקת שירותים ציבוריים וצפי לצרכים חדשים – הינה מכרעת להגברת האמון במוסדות.

^[1] פמע 2030, מערך המו"פ, משרד החינוך, אוגוסט 2020

^[2]https://www.gartner.com/en/newsroom/press-releases/2021-05-17-gartner-forecasts-worldwide-security-and-risk-managem

^[3] https://agendastad.nl/content/uploads/2017/08/Ten-years-after-the-Leipzig-Charter-low-res.pdf