הצצה לגיליון איזון

איפה נמצא האיזון? בין הצורך והרצון, בין הנכון לחיפזון, בין התזוזה לקיבעון, בין האבסורד להיגיון, בין ספרות לחשבון, בין תלמידה אחת להמון? מערכת החינוך, המושפעת מטרנדים, זקוקה גם היא לאיזון – גם וגם, מאזנים ומשלבים, ישן וגם חדש.

לאזן את הטרנד

מיכל זק, מובילת מודל 40-40-20

מי זוכר את אופנת המיני? 

הסיפור המשפחתי שלנו מתאר את סבתא רוזה הצדקת מקצרת את החצאיות שלה אל מעל הברך, מכיון שזו היתה האופנה. כך עשו כולם, ומי שלא- היה מחוץ לטרנד.

הטרנדים השתלטו על חיינו. מאופנה ועיצוב עד לתפיסות פוליטיות, כולנו מושפעים מ"הטרנד". מה שנכון לחשוב. מה שאופנתי לומר.

גם מערכת החינוך מושפעת מטרנדים- חלקם מגיעים מתחום הייעוץ הארגוני או מהאקדמיה, חלקם מנרטיבים חברתיים ותרבותיים. אפילו כלים פדגוגיים איכותיים ואלמותיים נתפסים כ"טרנדים": למידה מבוססת פרויקטים?

אה, זה היה אופנתי לפני כמה שנים. 

מודל הנבחרת? זה טרנד ישן. הטרנד עכשיו הוא מיינדפולנס, לומד עצמאי ו-SEL.

אז מה עושים? מאזנים ומשלבים. גם וגם. ישן וחדש: גם שיעור פרונטלי וגם לומד עצמאי; גם עבודה פרטנית וגם כנבחרת; גם למידה לינארית וגם למידה מבוססת פרויקטים; גם הערכה אקדמית וגם הערכה חלופית; גם חובה וגם בחירה.

בחינוך כמו בחינוך, דיפרנציאליות ופרסונליות הן המפתח, וטוב ויפה לשלב כלים מאז ומעכשיו, ולתת לצוות החינוכי את הבחירה באילו כלים להשתמש, בהתאם לנושא הנלמד, לכישוריהם וכשרונותיהם.

תודעה מאזנת

ד"ר עדית קמחי, מערך המו"פ 

נניח שיש לי רגישות יתר בענייני סדר וניקיון, או אובססיה לדיוק לשוני או נטייה להיעלב, ולחזור ולהיעלב בנקל. 

במצב בסיסי של חוסר מודעות, איני ערה לכך שיש לי התניה. אני משוכנעת שכזאת אני או שכזאת המציאות, ושזה תמיד היה ותמיד יהיה ככה.  במצב טיפה יותר מודע אני מזהה שיש לי התניה, ועל כן אתאמץ שלא להתנפל על מי שמכניס חול הביתה, אתאפק מלתקן את השוגים בלשונם או אשתדל בכל הכוח שלא להיעלב – כלומר אפעיל לחץ על עצמי כדי  לשלוט בתגובתי הרגשית. 

כל ההתניות הן סוג של חוצץ בינינו לבין המציאות. איננו רואים את הקיים אלא את הציפייה שלנו מהקיים, ואת הפער בין המציאות לאותה הציפייה. פער זה יכול לעורר בנו כעס, פחד, אכזבה או תסכול. 

איזון נראה מבחוץ אותו הדבר וזו לכאורה אותה התנהגות: לא אתנפל, לא אתקן ולא איעלב – אך היא אינה מגיעה מתוך מאמץ לאיפוק או כיבוש היצר, אלא מתוך התבוננות בהתניה, הפרדה ביני לבינה, נשימה עמוקה אל תוך התגובה הרגשית ושחרור האחיזה בדפוס ההתנהגותי. 

כן, אני היא זו שבוחרת להכחיד את הדפוס באמצעות נשימה שטופת סבלנות ורכות. וכך, בלי חציצה, מתאפשר לי לראות מציאות נכוחה.