הצצה לגיליון מַשְׁבֵּר
המציאות משתנה. ה״רגיל״ כבר אינו כזה. הפתרונות הידועים לא תמיד עובדים. התוצאה לא בהכרח רצויה. אנחנו חווים משבר, שיש בו שבר. מה זה אומר? איך נזהה אותו? האם אפשר למנוע אותו או לצמוח ממנו? ומה חווים ילדים?
הכל הגיע ליעדו?
ד"ר טל שריר, מערך המו"פ
טריקת דלת… בכי חלש….
"מה קרה?" אנחנו שואלים בדאגה.
"נכשלתי במבחן"/"אף אחד לא רוצה לשחק איתי"/"אני לא שווה כלום…"
משפטים כואבים שנזרקים לחלל
ושקט רועם של משבר מהדהד בין כותלי הבית.
הם הולכים מסוגרים, זורקים מדי פעם איזו אמירה, ומתכנסים לתוך עצמם.
מותירים אותנו בידיים ריקות חסרי אונים.
זורקים בעצמנו משפטים לחללים ריקים.
משפט שנזרק לא תמיד מגיע ליעדו, אם הוא מושלך כך סתם, ללא מטרה.
מתוך כל משבר מבצבץ לו מסר המבקש להגיע לייעדו, ואנחנו יכולים להיות הראשונים שנמסור-
בתנאי שנזכור לדאוג שהמסר שלנו יגיע ליעדו.
אז יש פה הזדמנות חינוכית?
תמיר הופמן, מערך המו"פ
למונח משבר קונוטציה שלילית. יש בו שבר. מצב שונה מהתמונה האידיאלית. האם ניתן לתאר את האנושות והאנושיות ללא משברים?
העידן הטרנס הומניסטי – בו האדם יגיע לשלב החורג ממגבלות הגוף ו/או הנפש האנושיים כפי שאנו מכירים אותם היום – מציע לאדם העתידי עולם מושלם. מותאם. פרסונלי. כזה העונה על כל צרכיו. משברים יהיו בו פחות, אך האם תישאר האנושיות?
"אין שלם מלב שבור" כתב רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק, ואולי האנוש והמשבר הולכים יד ביד. במשבר קיימים רגשות אנושיים, ממשבר צומחים, הוא פתח ללמידה, לסליחה, לחשבון נפש.
האם השאיפה לחיים ללא משברים מובילה לקהות רגשית ולצמצום הרצון למגע וקשר, עם עצמי ועם אחרים?
אין כאן עידוד למשברים משום שהם טובים, אלא נקודת מבט הרואה את המשבר כאנושי, ואת השאיפה למציאות "מושלמת" כשמורה למעבר לאנושי. לא לנו האנשים. לאלוהי.
