עבור לתוכן

הצצה לגיליון זִכָּרוֹן ותִּקְוָה

כיתוב זכרון
גרפיקה

באים יחדיו, אינם ניתנים להפרדה. על כתפינו משא הזיכרון המבקש שלא נשכח; בליבנו תקווה המבקשת להתקיים, להתגשם. חינוך הוא תקווה וגם בחירה – לא להתעלם מזיכרונות, גם טראומטיים, כדי שנוכל להאיר ולזהות גם בהם את מקורות התקווה.

שליפת זכרון ובניית תקווה

ד"ר עדית קמחי, מערך המו"פ

רק הכיוון שונה: הזיכרון מחווט ל"קובץ" קיים מהעבר,  והתקווה פותחת "קובץ" חדש לעתיד. 

"קובץ" זה הוא תחילה אישי, וכדי להפוך למציאות הוא חייב להיכתב בשותפות עם הסביבה והזולת. 

לקבוצת אנשים, שמחוברת על ידי זיכרון, יש בעיקר עבר משותף שמוצה; לקבוצה שמחוברת על ידי תקווה, יש בעיקר עתיד משותף שטרם התחיל. 

קבוצה או חברה, שמחוברת על ידי זיכרון ותקווה גם יחד, פוסעת ממקורה אל ייעודה – משתנה, מתעדכנת ומגשימה עוד ועוד פוטנציאל. 

זיכרון הוא זכרי: זרע התחלתי. 

תקווה היא נקבית: מייצרת יצירה שאולי תגיח לאור העולם.

חוסן של אומה תלוי בשניהם.

***לעתים מבלבלים בין זיכרון לתקווה – למשל, כשאנו "מקווים" לחזור לתקופה שהסתיימה, לימים עברו, בלא להתכוון הצבנו את העבר בעתיד, ויצרנו תבנית מעגלית שחוזרת על עצמה ללא מוצא.