להפוך את העיר לכיתה

"במקום לחפש משפכים חינוכיים חדשים כמקובל כיום, יש לחפש את היפוכם המוסדי: סביבות חינוכיות שירבו את אפשרויותיו של כל אדם להפוך כל רגע ורגע בחייו לרגע של למידה, שיתוף ואיכפתיות… בית הספר נוטל לעצמו את הממון, את האנשים ואת הנכונות העומדים לרשות החינוך, וכתוספת מרפה את ידי שאר המוסדות מלקבל עליהם תפקידים חינוכיים. העבודה, הפנאי, הפוליטיקה, חיי הכרך ואף חיי המשפחה תלויים בבתי הספר בכל הנוגע להרגלים ולידע שהם מניחים מראש, תחת שיהיו הם גופם לאמצעי חינוך".

ספרו של איוואן איליץ' מ- 1970, "ביטול בית הספר", נקרא בדרך כלל כקריאת תיגר על מערכת החינוך. אבל אפשר לקרוא אותה גם כהצעה לבית הספר ליצור יחסים חדשים עם הסביבה שבה הוא קיים ופועל: לבטל את ההסתגרות וההתבדלות שלו ולהתחיל לראות את העיר כמערכת חינוך.

בתחילת המאה הנוכחית חצה העולם נקודת ציון היסטורית: יותר אנשים חיו בערים מאשר בכפרים ובפריפריה. תחזיות של האו“ם מראות כי עד שנת 2050 תגדל האוכלוסייה העירונית של העולם ומספרה יהיה כמו כל אוכלוסיית העולם בשנת 2002; זמן טוב להרהר אודות עיור וחינוך.

אז מה הקשר בין עיר וחינוך?

הקשר בין עיר וחינוך הוא דו כיווני – האחריות של העיר על חינוך ילדיה מחד ושימוש בנכסיה של העיר לטובת חינוך ילדיה מאידך. ונכסיה הם רבים: קהילות משגשגות והטרוגניות, אזרחים מחויבים, מרחבי חדשנות, תחבורה ציבורית מפותחת, סביבה מגוונת ועשירה בגירויים.

הגידול האדיר באוכלוסייה עירונית, הכלכלה החדשה והגלובליזציה מטים את נקודת הכובד לטובת השלטון המקומי. יש הטוענים שהערים הן המדינות החדשות בהיותן הרמה המיטבית למשילות: קטנות מספיק על מנת להבטיח תגובה מהירה ואחראית לכל דבר ועניין וגדולות מספיק כדי להיות כוח כלכלי ופוליטי. וגם חינוכי.

פדגוגיה מוניציפלית היא תפיסה המתייחסת להובלת החינוך של כלל ילדי הרשות / העיר לעבר עתיד משמעותי. תפיסה זו מחזקת את תפקיד הרשות כך שתבטא משילות אחריות ואקטיביות, תגייס שותפים לעבודה קהילתית ותשרטט את הנרטיב המקומי שלה. מתוך הגדרה משותפת של הנרטיב, הרשות תבחן את חינוך ילדיה, תמוסס את קירות מוסדות החינוך ותתקיים כישות פדגוגית פתוחה ורלוונטית המסתייעת בכל נכסיה ומעודדת שיתופי פעולה, תקשורת ויצירה משותפת.