מגמות פוליטיות – בישראל

ישראל וארצות הברית

מקיימות בעשורים האחרונים מערכת יחסים בילטראלית קרובה ומיוחדת, שבבסיסה ערכים ואינטרסים משותפים לשתי המדינות. היא מקיפה את ההנהגות, מערכות הממשל, מוסדות החוץ והביטחון, המגזרים העסקי, הטכנולוגי והתרבותי, וכן קשרים בין קהילות וגורמי חברה אזרחית, שבהם שמור תפקיד מיוחד לקהילת יהודי ארצות הברית. עבור ישראל, אין תחליף לתמיכה האמריקאית בה, המהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה לביטחונה הלאומי, ועל כן האינטרס המובהק של ישראל הוא המשך הנוכחות וההשפעה האמריקאיות במרחב, המספקות גיבוי ותמיכה במהלכיה. התמיכה האמריקאית מסייעת לשימור חופש הפעולה המדיני והצבאי של ישראל, לקידום יעדים אסטרטגיים המכוונים להרחיק מעליה איומים מרכזיים, ובראשם האיום מצד איראן ובעלות בריתה, ולקידום הדיאלוג ושיתופי הפעולה עם מדינות האזור.

המערכת האזורית

נוטה מאז ומתמיד לעימותים. כמעט כל מדינות האזור מעורבות בסכסוכים גלויים או סמויים. מאז 2010 חלה עלייה במספר העימותים, ושחקנים אזוריים, מדינתיים ולא-מדינתיים, נשאבים אליהם, מציעים תמיכה לבני חסותם, ובד בבד חותרים להגברת כוחם. באותה מידה, בולט הפיצול בין המשתתפים בסכסוכים, בפרט כאשר מפקדים ולוחמים חמושים בשטח לוקחים את העניינים לידיים. מקרים כאלה מורים על תחילתה של "דה-ריבונות"  (de-sovereignization) של מדינות, תהליך שבו הן מאבדות בהדרגה את המונופול על השימוש הלגיטימי בכוח הצבאי. בשמונה השנים האחרונות, קמו ארגונים חמושים לא-מדינתיים יותר מאשר בשמונת העשורים הקודמים, ובכך נקבעה מגמה שתגדיר את אופי העימותים בעשור הקרוב. התפשטותן של קבוצות מיליציה חמושות, מבטיחה כי אזורים יהפכו למפוצלים יותר ויותר, חרף הרצון לגלובליזציה. החשש העיקרי בישראל הוא מאובדן שליטה של ממשלות האזור, שכן אם לא יתחולל שינוי עקב טיפול בבעיות האופייניות שהובילו לנפילת המשטרים הרודניים הוותיקים – של בן עלי בתוניסיה, של מובארק במצרים, של קדאפי בלוב, של סלאח בתימן, ולמלחמה נגד משטר אסד בסוריה – יהיה בכך כדי לערער את יציבות השלטונות הנוכחיים. החשש מפני כוונת ארה"ב לקצץ בהתחייבויותיה הצבאיות, הוביל את מדינות ערב להסתמך על גיוון אסטרטגי, ולמרות שרשמית נשמרת האוריינטציה המסורתית הפרו-אמריקאית שלהן, הן מבססות במקביל קשרים עם רוסיה ועם סין.^[2]

הרשתות החברתיות, כחלק מקמפיין תעמולה ממשלתי להנדוס התודעה

"האביב הערבי" אשר פרץ לפני כעשור היווה את האירוע המכונן הראשון שנהנה מיכולות הרשתות החברתיות. בדומה לפיתוחים אחרים מההיסטוריה שהיו אמורים להיטיב עם האנושות ושנוצלו לרעה על ידי גורמים בעלי עניין, כך גם פייסבוק, טוויטר ופלטפורמות אחרות הפכו לחלק מקמפיין תעמולה ממשלתי או ארגוני להנדוס התודעה. לכן, בשעה שאי השוויון והעוני בעולם רק מחמירים, ושינויי האקלים המכים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שימוש ברשתות חברתיות תורם להתבססות ארגונים קיצוניים. התנאים לפרוץ המהפכות הבאות בעולם הערבי כבר כאן. בחמש מדינות ערביות – סוריה, לבנון, עיראק, לוב ותימן – אין היום שלטון מרכזי ריבוני, אלא יש מספר מוקדי כוח הקשורים למעצמות זרות ויריבות. ניתן להניח שבגל הבא של המהפכות, המפגינים כבר לא יעמדו רק מול רודן מקומי, אלא גם מול פטרונים זרים המוכנים לשפוך כסף ודם בעבור השפעה אזורית. זו יכולה להוביל בנקל למערכה אזורית, שעל ישראל להיערך אליה הן ברמה הפוליטית והצבאית והן ברמה האנושית והחברתית, משום שבין השלכותיה, צפויה תנועת פליטים מהמדינות השכנות שיתדפקו על גבולות המדינה.

הקשרים והיחסים בין ישראל לעולם הערבי

התקיימו עד כה ברובם מתחת לפני השטח, אך בשנים האחרונות מתרבים הסכמי הסחר שנחתמו עם מדינות שעד לא מזמן היו בגדר טאבו. "הסכמי אברהם" שנחתמו בספטמבר 2020 בין איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל (לאחר מכן הצטרפו גם סודאן ומרוקו), מהווים פריצת דרך בתהליך השלום האזורי, ופתח להצטרפות של מדינות ערביות נוספות למגמת הנורמליזציה עם ישראל. ביסוד ההסכמים עומדים שיקולי ביטחון לאומי, על רקע האיום האיראני. ההסכמים הללו מרחיבים את הפוטנציאל להעצמת היחסים הכלכליים בין ישראל למדינות ערביות נוספות, שלישראל עדיין אין עימן יחסים פורמליים. בהיבט המדיני – ייתכן שההסכמים יתרמו גם לקידום התהליך מול הפלסטינים וישפיעו בצורה חיובית על היחסים עם ירדן ומצרים, שעד כה מיעטו ליהנות מפירות השלום. ייתכן שהנסיכויות יהיו מעוניינות בעידוד השקעות במיזמים שבהם ישולבו הן הפלסטינים, והן מצרים וירדן, כך שאיחוד האמירויות ישיג שיפור תדמיתי ודיבידנדים מדיניים. במבט לעתיד, מדובר בין היתר על אזורי סחר משותפים, מתקני התפלה ואנרגיה, ואולי אפילו על בניית איים מלאכותיים מול רצועת עזה. במבט לטווח ארוך, חוקרים ממכון RAND מדגישים את הקשר ההדוק בין ההיבטים המדיניים והכלכליים של הסכמי אברהם. שני הצדדים, ישראל והאמירויות, מביאים איתם בסיס כלכלי חזק ומנועי פיתוח רבי עוצמה, בכל הקשור לאימוץ טכנולוגיות מתוחכמות, תרבות של חברות הזנק, ניסיון עשיר בהון סיכון, דחף לחדשנות, ועוד. ההשלכות של כל אלה עשויות להתעצם, אם וכאשר ההסכמים יתרחבו ויכללו מדינות נוספות , כפי שצופות הערכות אופטימיות מסוימות.

תקציב הבטחון בישראל

תקציב הביטחון עומד על כ-63 מיליארד שקלים לשנת 2023 וכ-64 מיליארד שקלים ל – 2024. חלקה של מערכת הבטחון בהוצאה הציבורית צפוי נכון לכתיבת מסמך זה, לגדול בניגוד למגמה רבת השנים של צמצום הוצאות הבטחון. הגידול בפועל הוא של כ־15 מיליארד שקל. העלייה בתקציב הביטחון אינה מפתיעה, בייחוד לא בשנת אינפלציה, אולם מדובר בגידול חריג שמשנה את המגמה של "צמצום הוצאות הביטחון כאחוז מהתוצר". כדי להותיר כסף ל'הוצאות אזרחיות'. נראה שמגמת הירידה של תקציב הביטחון כחלק מהתוצר נבלמת ותקציב הביטחון כאחוז מתקציב המדינה כנראה ילך ויגדל.

כוחן של הרשויות המקומיות בישראל עולה

במשבר הקורונה הרשויות בשיתוף עם פיקוד העורף, יזמו מהלכים לצמצום התחלואה, קיימו שיח פתוח ושקוף עם הציבור, ושיתפו אותו בתהליכי קבלת החלטות. בשעת חירום, רשויות מסוגלות לקבל החלטות ולבצען מידית, תוך הוצאה לפועל של מגוון פעילויות. גם לממשלה התברר כי הרבה יותר נכון לנהל את המשבר מקומית, תוך התאמת המגבלות והפתרונות למאפייניו הספציפיים של כל יישוב. נכון להיום, למרות רפורמות חלקיות שנעשו, עדיין לא גובש הסדר ברור המתייחס למעמדו של השלטון המקומי בישראל ולחלוקת האחריות בינו ובין השלטון המרכזי. לסמכויות הרשויות המקומיות יש חשיבות קריטית לנוכח משבר המשילות המתמשך, המאפיין את השלטון המרכזי בישראל. השלטון המקומי לוקח על עצמו סמכויות שהיו עד כה נחלתו הבלעדית של השלטון המרכזי. בתחום החינוך, לדוגמה, גוברות הדומיננטיות וההשפעה של קובעי מדיניות החינוך ברשויות מקומיות, על עיצוב ותפעול מערכות החינוך המקומיות, והדבר מוביל לפערים בהשקעה ולתחרות סמויה בתחום החינוך בין הרשויות.

תפיסת המפלגות משתנה

אם בעבר, מפלגות כינסו תחתיהן מגזרים, קבוצות סוציולוגיות, רעיונות, אידאולוגיות או תפיסות עולם, הרי שכיום המפלגות הן התאגדות ארעית של אנשים שמנסים לתרגם את הפופולריות האישית שלהם לכוח אלקטורלי. ולראיה, בתקופות של בחירות, שכמוהן חווינו לא מעט לאחרונה, נדמה היה שצצות "מפלגות צד" רבות, עם אג'נדה בעלת רכיב אחד מובהק. תמונת המפלגות המשתנה היא ראי של הפוליטיקה הישראלית. אינפלציית המפלגות בבחירות האחרונות גורמת לפישוט הרעיונות המרכזיים שמובילה המפלגה, ולהיצמדות לאדם בעל יכולת היבחרות. פרסונליזציה של הפוליטיקה הופכת את הפוליטיקה ממשחק קבוצתי למשחק של יחידים – משחק שבו לא המפלגה או הרעיון הם שחשובים, אלא דמותו של אדם אחד.

המאבק בשחיתות

נוסף על מחויבותה של מדינת ישראל להיות מדינת חוק, האוכפת את חוקיה בצורה אפקטיבית ואחראית מכוח עקרון שלטון החוק, היא נטלה על עצמה מחויבויות בינלאומיות לעמוד בסטנדרטים הבינאומיים למאבק בשחיתות. המדינה צריכה לשאוף להתייצב בשורה הראשונה של מדינות שבהן קיימות נורמות של שלטון חוק ושקיפות,והדבר חשוב במיוחד, מאחר שמאז שנת 2012, ניכרת ירידה מדאיגה ברמת האמון של אזרחי ישראל במוסדות המדינה, אם כי יש לציין שהתופעה אינה ייחודית רק לישראל, אלא נצפית ברוב המדינות המפותחות. כדי להבין לעומק את תמונת המצב בישראל בעניין זה, חשוב לראות כיצד מתפלג אי האמון בין מוסדות הציבור השונים. גורמים מובילים המקשים על יצירת אמון בישראל 2020, נגזרים מהמגוון האנושי הרחב ומהפערים העמוקים בין הקבוצות השונות בהיבטים חברתיים וכלכליים, וכן ממהירות העברת המידע.

ה"שבטים" בחברה הישראלית

בעשורים האחרונים, עלה בישראל המשקל החברתי והציבורי של קבוצות חברתיות שבעבר נחשבו למיעוט. מערכת החינוך הישראלית מורכבת מארבעה זרמים הפונים לקהילות שונות בחברה. בנאום שנשא נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ביוני 2015 בכנס הרצליה, הוא תיאר את החברה בישראל כמפוצלת, כאשר תהום תרבותית, דתית וזהותית פעורה בין מגזריה ומאיימת על החברה הישראלית כולה: "תהליכים דמוגרפיים ותרבותיים מעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית בעשורים האחרונים: מחברה המורכבת מרוב ומיעוט ברורים, לחברה המורכבת מארבעה מגזרים או "שבטים" מרכזיים שמתקרבים זה אל זה בגודלם: חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים וערבים". מרבית התלמידים בזרמי החינוך השונים אינם פוגשים במהלך לימודיהם, קבוצות אוכלוסייה השונות מהם. במקרים רבים, הפרדה זו קיימת גם בשכונות המגורים, במוסדות ההשכלה הגבוהה, ואף בשוק העבודה. וכאשר מתקיים מפגש בין הקהילות השונות, הוא כרוך בחוסר ידע ובחוסר נכונות לקבל את תרבותו של האחר.

הזירה המקוונת  הופכת למרכזית גם בהיבט הפוליטי.

מספר המשתמשים בה עולה בהתמדה, הן בהיבט ההיצע (מפלגות ופוליטיקאים), והן בהיבט הצריכה (אזרחים). עבור רבים, הרשת היא מקור מידע המחליף את אמצעי התקשורת המסורתיים – עיתונים או טלוויזיה. הפוליטיקאים מודעים לכך ופועלים בהתאם. מחקר מקיף שנערך ב־26 מדינות, זיהה מגמות של פרסונליזציה פוליטית ברוב המדינות, אך בישראל ובאיטליה זוהו רמות הפרסונליזציה הגבוהות ביותר.

רגולציה בתחום הבינה המלאכותית

לאחרונה פרסמה הנציבות האירופית מסמך הכולל הצעה לרגולציה חדשה בתחום הבינה המלאכותית. רגולציה זו מתייחסת להיבטים שונים הקשורים לאמינותן ועמידותן לאורך זמן של מערכות בינה מלאכותית הנוגעות לרווחת הפרט והחברה במגוון תחומים כדוגמת בריאות, פיננסים, מגזר ציבורי ומגזר פרטי. חברות טכנולוגיה ישראליות המעוניינות במתן שירותים ובמכירת מוצרים מבוססי בינה מלאכותית לאיחוד האירופי, יהיו מחויבות לעמוד ברגולציה הזו. הרגולציה החדשה לבקרת טכנולוגיות בינה מלאכותית Artificial) (Intelligence Act, שנכנסה לתוקף באפריל 2021, משרטטת את תחילתה של תשתית רעיונית ורגולטורית המיועדת לפיקוח אחר השימוש ההולך וגדל ביישומי בינה מלאכותית ברמת קריטיות גבוהה, שלחלקם השפעה מהותית במגוון נושאים הנוגעים לחיי היום-יום שלנו. גם בישראל פונים לכיוון רגולציה על טכנולוגיה זו. חברות טכנולוגיה ישראליות נדרשות לגלות ערנות גבוהה לנושא, אם ברצונן להמשיך את מומנטום הצמיחה שלהן, ולאמץ כלים שיאפשרו להן להמשיך להתקדם במהירות ולעמוד בחזית הטכנולוגית, ובה בעת לעמוד בכל הדרישות הרגולטוריות.

ההגנה על הפרטיות

מצלמות המעקב בישראל הן כבר חלק קבוע מהנוף העירוני. יש מצלמות ברחובות, במגרשי החניה ולאורך המדרכות. על פי רוב, המצלמות מחוברות מרחוק, ומעבירות מידע למאגרים מרכזיים, שבאמצעותם בצד יכולות הבינה המלאכותית לזיהוי פנים, קיימות יכולות זיהוי ואיתור מידיות של כל אזרח במדינה. אין גבול ליכולות הטכנולוגיה. היא יכולה לזהות את מצבו הבריאותי של אדם, את מוצאו העדתי ואת מצב רוחו. המאבק בקורונה הביא לפרץ יצירתיות בתחום, וחברות הייטק הציעו שלל פיתוחים, ובהם מדידה מרחוק של הטמפרטורה, הדופק, מספר הנוסעים ברכב, האם האנשים עוטים מסכה, ואפילו האם הם שוטפים ידיים  כנדרש. ההסכם בין ממשלת ישראל לחברת פייזר בסוף 2020, שהתנה קבלת מיליוני חיסונים בתמורה למסירת מידע מלא לפייזר על המתחסנים, הסב את תשומת הלב הציבורית לכמויות המידע העצומות על אזרחי המדינה שמוחזקות בידי משרד הבריאות.

דו"ח של הרשות להגנת הפרטיות שהתפרסם בינואר 2020, מצא ליקויי הגנה על מידע אצל 23 מתוך 24 גופים וחברות המפעילים אפליקציות ואתרים חינוכיים לילדים, ושמחזיקים במידע רגיש ופרטי על הלומדים. תקופת משבר הקורונה רק החמירה את המצב, כאשר הלומדים בילו שעות ארוכות בשיעורי זום מול המחשבים והטלפונים, ומכאן גם שהם נמצאו תחת מעקב של אפליקציות ופלטפורמות האוספות מידע עליהם. היו מקרים של חדירת זרים לשיעורי זום בבתי ספר, שלא נערכו בהם להגנה על פרטיות התלמידים ולא הבטיחו מראש שלא ינוצלו, לא יידרשו לעשות דברים בניגוד לרצונם ולא יחושו בושה או עלבון. מדינת ישראל חייבת להבטיח שהסדרת השימוש ברשת ואבטחת המידע האישי יקבלו עדיפות עליונה. הצעות חוק רבות בנושא זה נמצאות בשלבי הכנה שונים, ובינתיים תדירות האירועים המחייבים אבטחת מידע, רק הולכת ועולה.

ישראל מבקשת לעמוד בחזית העולמית בתחומי זכויות הצרכנים והמשתמשים ברשת, ובהקשר זה, חוקים והנחיות שעוברים במעצמות ודרך איגודים בינלאומיים, יכולים לשמש כקווי מתאר למדיניות הרצויה בתחומי ההגנה על הפרטיות בישראל. ישראל הלכה לבחירות בפעם הרביעית בתוך שנתיים, ובכל אחת ממערכות הבחירות, ובייחוד בשל הריחוק החברתי שנכפה עקב משבר הקורונה, הפכו הרשתות החברתיות לזירה העיקרית לתעמולה. התכתשויות, עימותים, שיח אלים ומסרים דוקרניים הפכו לחלק משגרת היומיום של תושבים רבים. חרף התכיפות שבה אזרחי ישראל נדרשו למלא את חובתם האזרחית, היה נדמה כי דווקא החוק שנועד לשמור על מערכת בחירות נקייה, נותר הרחק מאחור. אף על פי שקרבות פוליטיים מתנהלים ברשתות החברתיות מאז הקמתן, עדיין לא עודכן חוק תעמולת הבחירות שנחקק ב-1959, והמפלגות יכולות להפיץ תעמולה ברשתות כמעט ללא פיקוח.

נשים בפוליטיקה בישראל

בסקר לכבוד יום האישה הבינלאומי לשנת 2023 נמצא שישראל בנסיגה בכל הקשור לנציגות נשית בפוליטיקה. רק לפני שנה זינקה נציגות הנשים בפוליטיקה הישראלית לשיא של כל הזמנים – בכנסת, בממשלה וברשויות המקומיות. בערב יום האישה הבינלאומי (8 במרץ 2023), יש 31 נשים בכנסת, ויש מפלגות שאין בהן כלל נשים. בפרספקטיבה היסטורית רחבה מדובר בהחלט בהישג.

מגמות פוליטיות – אתגרים והזדמנויות

• פתרונות טכנולוגיים בהכרח דורשים פיתוח פתרונות מאובטחים – באמצעות רגולציה שתבטיח שמירה על המידע האישי של הלומדים, המורים ובני משפחותיהם מפני גורמים חיצוניים ופנימיים.
• ייצור איזון אופטימלי בין צרכים מקומיים לבין תפיסה מערכתית לאומית של חינוך- מרבית ההחלטות החינוכיות בישראל מתקבלות מחוץ לבית הספר: 69% על ידי הממשלה ועוד 12% על ידי המחוזות והרשויות המקומיות. לוקליזציה של החינוך תעביר תחומי אחריות ועשייה אל הרשויות המקומיות לצד הסדרה של סל תלמיד מינימאלי שכל תלמיד זכאי לו.
• הכשרת לומדים לטובת אתגרי הביטחון הלאומי-ישראל מגבשת מדיניות לאומית בתחומי הסייבר, הבינה המלאכותית, המחשוב הקוונטי, הננוטכנולוגיה ועוד. מערכת החינוך חייבת לתמוך במדיניות ביטחון לאומי על ידי הכשרת מגוון הלומדים להשתלבות במאמצים אלו. 
• שילוב למידה על  ערכים של אתיקה ורגולציה בתוכנית הלימודים– אם ישראל תצטרך לבחור צד בסדר הגיאופוליטי החדש, היא תבחר בצד של מדינות המערב וארה"ב, כך שישראל בכלל, ומערכת החינוך בפרט, ימשיכו להתבסס על תשתיות מחשוב מערביות.
• התאמת תכנים וכישורים למציאות השונה המתהווה – בעולם שבו מגמת הגלובליזציה מתהפכת ומתגבשים גושי מדינות, נדרשות התאמות למציאות שונה ויכולת להתמודד עם סוגיות המתעוררות עם סדר עולמי חדש הנגזר מהמאבקים צבאיים ואחרים.
• מיקוד בהבנת המהות של הדמוקרטיה הליברלית וחינוך לערכיה– חשוב לשלב מרכיבים של חשיבת עתיד וחינוך לחשיבת עתיד, לצורך טיפוח המיומנות של הבנת ההשלכות של הטכנולוגיות החדשות בכלל, ושל המדיה בפרט, על האזרחים והממשל.
• מתן מענים מתאימים לקליטת ילדי הפליטים, מצד מערכת החינוך-לאור ההגירה המשמעותית מאוקראינה ומרוסיה לישראל בעקבות המלחמה. יש להביא בחשבון שקיים גם פוטנציאל של תוספת עובדי הוראה הודות לגלי ההגירה החדשים, ויש צורך בהיערכות לניצול פוטנציאל זה.
• פיתוח כשירויות דרך למידת התחום הפוליטי – המספק פלטפורמה ללמידה של: חשיבה ביקורתית, אוריינות אתית, תודעה פוליטית ושיתופי פעולה רב-תרבותיים. הסכמי אברהם  יצרו מומנטום לשיתופי פעולה עם האמירויות בתחום החינוך וחשיבת עתיד בחינוך, לרבות השקעות במיזמים ובטכנולוגיות חינוך חדשניות.