מְקוֹמִי
הַשַּׁיָּךְ לַמָּקוֹם, הָאָפְיָנִי לַמָּקוֹם, שֶׁהוּא כָּאן
אני רוצה הביתה.
מעבר לבקשה הפיזית – יש כאן בקשה לביטחון.
כשמשהו אינו כשורה, נרצה להתכנס,
לחזור פנימה – למוכר ולידוע.
לתחושה, לטעם, לריח ולמגע שאומרים לנו: אפשר להירגע.
עץ – מעבה את ליבתו ומכה שורשים. נאחז במקום.
וכך גם אנחנו, מתכנסים, מחזקים את הליבה.
מכים שורשים. נאחזים במקום.
מבינים את מקומנו.
מעבדים. את האדם – ואת האדמה.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
שאול טשרניחובסקי
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ".
מאזרח העולם
חשבנו, עד לא מזמן, שהכיוון הוא להיות אזרחי העולם.
חיפשנו מכנה משותף עולמי – כדור הארץ מתחמם זה ׳שלנו׳, מגפה עולמית מאתגרת ׳אותנו׳, הטכנולוגיה מחברת ׳ביננו׳. אנגלית וכשירוּת רב-תרבותית הן מאסט, ואפילו עיקרון פמ״עי פיתחנו, כי הנחנו שזה המפתח להצלחה ולשגשוג – נהיה אזרחי העולם.
אז חשבנו…
ואז התכנסנו, ומגלובל – בבוקר אחד הפכנו ללוקל – לבסיס הביטחון האישי והצמיחה שלנו – לאזרחי המקום.
לוקלי | ד״ר איריס פינטו
לוקליות – מקומיות
לוקליזציה וגלובליזציה, מקורן בהיבט הכלכלי, אך השלכותיהן גולשות כיום גם לתחום הפוליטי, טכנולוגי, סביבתי וחברתי. לוקליזציה היא תהליך של התאמת מוצרים, שירותים ושיווק כדי לענות על הצרכים הספציפיים של השווקים המקומיים. גלובליזציה היא תהליך של הרחבת הפעילות העסקית בקנה מידה עולמי. המונח משמש לתיאור התלוּת ההדדית ההולכת וגוברת של הכלכלות, התרבויות והאוכלוסיות בעולם, שנוצרה על ידי סחר חוצה גבולות בסחורות ובשירותים, בטכנולוגיה ובזרמי השקעות, באנשים ובמידע.
בפיזיקה עֶקְרון המקומיות (לוקליות) הוא ההנחה שכל אובייקט יכול להיות מושפע מאובייקטים הנמצאים בסביבתו המידית בלבד.
בעולם התרגום, ידוע שלוקליזציה היא יותר משינוי "שפה". היא דורשת היכרות עם חוויות מקומיות שאנשים אוהבים ומהדהדת את התרבויות שלהם.
בעולם העסקי – חברת הייעוץ גרטנר צופה שבשנים הקרובות לוקליות תהיה מהמגמות המובילות בעולם המשפיעות על לקוחות טכנולוגיה, קונים, מוצרים, מערכות אקולוגיות, מודלים עסקיים ומודלים תפעוליים ברחבי העולם. זאת לאור התפתחות מגמת הטכנו-לאומיות, הקושרת טכנולוגיה וחדשנות טכנולוגית לזהות לאומית, לביטחון, לשגשוג כלכלי וליציבות חברתית, ומתארת את הדרך בה מדינות מתייחסות לממשל טכנולוגי ומשתמשות בטכנולוגיה כדי להשפיע על השוק העולמי ולצבור בו כוח.
בעשורים האחרונים, הגלובליזציה הייתה מגמה שלטת אשר התבססה על ההנחה שחברה יכולה ליהנות מתנועה בלתי מוגבלת של סחורות, הון ושירותים בעולם. מגפת הקורונה הוכיחה שהנחה זו אינה בת קיימא. חשיבות הלוקליות עלתה, לאור השיבוש המתמשך בשרשרת האספקה, הניתוק הכלכלי בין ארצות הברית וסין, ומלחמת רוסיה באוקראינה. כיום הולך ומתגבש עולם אזורי יותר, המתמקד בחוסן מקומי בנוסף ליעילות.
בחינוך
לוקליזציה, מחד, מגיבה לעיצוב המסורתי של הוראה שלא תמיד היא גמישה ורלוונטית לחיי הלומדים, מאחר והיא מקשרת את תוכנית הלימודים, ההוראה והלמידה של נושא ספציפי לתנאים או לסביבה המקומית. מאידך, לוקליזציה מאפשרת לדבר בשפת המקום, עוזרת לתוכן להיות רלוונטי יותר מבחינה תרבותית, כדי להדהד טוב יותר בקרב הלומדים, ומקדמת קשר בין תוכן – למידה לפי תוכנית הלימודים – למידע מקומי ושימוש בחומרים הזמינים בקהילה מסוימת.
גלוקליזציה בחינוך מקדמת למידה מקומית על בעיות גלובליות באמצעות דוגמאות מקומיות. תלמידים לומדים כיצד הם יכולים ליישם באופן מעשי מושגי פיתוח בר קיימא, המשפיעים על הקהילות המקומיות שלהם. במקביל הם נחשפים לסטנדרטים עולמיים, ותורמים לצמיחת הידע בקרב עמי העולם לפתרון בעיות גלובליות.
"לא האדם הוא המושא של השינוי, אלא המציאות, והדיאלוג בא על מנת להחזיר לאדם את ביטחונו בעצמו, כיוצר של המציאות שבה הוא חי."
פאולו פריירה, פדגוגיה של מדוכאים
חינוך מקומי | רותם גנות ושרון מאיו
בנקודת הזמן הזו מצויה התפיסה הישראלית החינוכית בצומת דרכים. הזדמנות כאובה לשינוי. תפיסת החינוך הרווחת, הדוגלת באחדות ובשיוויון וממוקדת בעיקר בתוכן אקדמי – גם אם כוונתה טובה, אין בה די כדי לספק את צורכיהן העמוקים של הקהילות השונות. המודלים המתוקננים חסרים את הגמישות והאמפתיה הנדרשות כדי לספק מענה לצרכים המקומיים והעכשוויים של הקבוצה או האדם. ספק אם יש בידנו ידע מספיק כדי לקבוע מה בדיוק צריך כל אחד ואחת מאלו.
לכן עלינו לנוע מחינוך שיודע, אל עבר חינוך ששואל: "למה אתם זקוקים כדי לצמוח?"
זו שאלה אישית, שהתשובה עליה קהילתית או פרטית. עלינו ללמוד להקשיב לתשובה בצניעות, ולשרת את המבקשים במתן מענה מותאם. גישת המענה תעסוק בניכוס מחדש (Reclaiming) של זהותם המקומית ושל מקומם במרקם החיים הקיים ובמרקם החיים שאליו אנחנו שואפים. גישה זו מכירה בצרכים, בהיסטוריות ובשאיפות הייחודיים של כל קהילה, ומציעה נתיבים חינוכיים מותאמים. בשלב הבא, עלינו לחבר את המענה שניתן לפעולה, לאחוז יחד בפטיש ובמסמר, ולשקם בפועל את הבניינים והמוסדות.
תפיסה חינוכית כזו מהווה שינוי פרדיגמה – מהכוללני והפירמידלי למקומי והמתהווה, והיא מבססת רשת מרובת מרכזים. עליה לוותר על רבים מעמודי התווך של ימינו – מהעברת ידע אל יצירת ידע, ומשיוויון להתאמה.
אם נדע להעניק מרחבי בחירה, ולאפשר נטילת אוטונומיה ואחריות, נייצר מערכת המטפחת עמידות וגמישות, יכולת הסתגלות לשינויים ותחושת זהות, כמו גם קשיבוּת והקשבה לעצמי ולאחר. זו תהיה מערכת חינוכית מרפאה ומעצימה, אשר יכולה לשמש אבן יסוד בשיקום יחידים, קהילות ואולי אפילו החברה הישראלית כולה – שמתבססת על השאלה ׳מה מקומי׳ ברמה האישית ומתחברת למקומי ברמה החברתית.
על דעת המקום, על דעת הקהילה | הילה בר-נר
ב-2023 משרד החינוך חבר לקרן ברנרד ון ליר הבינלאומית ופרסם, לראשונה בישראל, חוברת הנחיות תכנון לערים ידידותיות לילדות ולילדים. התזה שהנחתה את המהלך הייתה שמשרד החינוך לא אחראי רק על שלומם וחינוכם של ילדות וילדי ישראל בתוך חלל בית הספר, אלא בכל מקום בו מתרחש חינוך. הלמידה נעשית לא רק בתוך גדרות בית הספר, אלא בכל עברי העיר: בחצר בניין המגורים בו הם לומדים מהי שכנות, ברחוב בו הם לומדים לרכב על אופניים או לשחק עם חברים, ובאוטובוס בו הם מפנים מקום לאישה המבוגרת או מברכים לשלום את הנהג.
הרימו את מבטכם והסתכלו מסביב. אם אתם במקום סגור, פתחו את החלון והביטו לרחוב. המרחב שלנו מורכב מעשרות אלפי החלטות. חלקן ניסיוניות וחלקן עתיקות יומין, חלקן חדשניות וחלקן מיושנות. "אנחנו מעצבים את הבניינים שלנו, והם מעצבים אותנו בחזרה" – האמירה הזו מיוחסת לצ'רצ'יל, והיא מגלמת חלק מהמשקל שמייחסים כיום לאופן שבו המרחב הפיזי מעצב את תפיסת עולמנו, לחשיבות התכנון המרחבי של המקומות בהם אנחנו חיים, ובתורו – לדגש שאולי תרצו לתת למקומי עבור התלמידים שלכם, ולאופן שבו הם עצמם ייחסו לכך חשיבות.
אם מבטכם עדיין מופנה לרחוב, אני מזמינה אתכם לשאול שאלות, דווקא עכשיו בתקופה הקשה שבה כולנו מצויים: האם המקום עליו אתם מביטים משקף את השיעורים שאתם עובדים להקנות לילדים בתוך הכיתה? האם כשהם הולכים ברחוב, או רוכבים על אופניים, הם חווים עצמאות? האם הם בעלי יכולת לשפר או לשנות? האם הם לומדים איך לחלוק את המרחב הציבורי שלהם עם אחרים? ההתנסות היומיומית שלהם היא חלק חשוב מהלמידה. ותהליכי הלמידה הללו נבנים קודם כל מהסביבה המוכרת והקרובה להם ביותר, זו שהם יכולים לפתח כלפיה הבנה בלתי אמצעית וביקורתית. מהמקום ומהקהילה שלהם.
ההבנה הזו רק מתחדדת בזמני משבר, כגון אלו שהחברה הישראלית עוברת בימים אלו. כל מי שצפה באחרית הטרגדיה של השבעה באוקטובר, ראה את ההבדל בין קהילות מלוכדות, שהצליחו להתאחד ולהתחזק גם לאחר שפונו מבתיהן, ובין תושבי ערים פגיעות שפונו, ונאבקו לשרוד לבדם. ראינו מקומות שהיו ואינם, ואנשים שהתעקשו שלמרות הכול, הם עדיין עומדים בעינם. מבין הלקחים שאנחנו כבר עשויים ללמוד: חיזוק ושימור עוגנים סביבם אנחנו מארגנים את השגרה שלנו, כמו בתי ספר ומקומות עבודה, עידוד מנהיגוֹת ומנהיגים מקומיים, ושילוב בני המקום השונים והמגוונים במציאת פתרונות זמניים. הדברים הללו מקבלים חשיבות יתר כשמדובר בילדים שלנו, וביכולת של כל מה שהוא "מקומי" לייצר עבורם חוסן רגשי ונפשי בימים אלו. חשוב יהיה להתייחס לכל זה כשיתחילו לקבל את עשרות אלפי ההחלטות, על מנת שאותן החלטות יובילו לשיקום ולהחלמה.
הילה בר-נר, מנהלת פרויקטים ומתכננת ערים
״מהו המקום? השוק. הבית. הלב.״
המגיד מקוזניץ׳
במיוחד עכשיו – חינוך מבוסס מקום (PBE) | ד״ר ענת שפירא לביא
הימים קשים מנשוא, והצער על כל כך הרבה דברים שקרו ועדיין קורים מה-7 באוקטובר – בלתי נסבל. משפחות וקהילות שלמות עזבו את בתיהן או פונו מהם, ורבים נדרשים להתארגן מחדש בבתים וביישובים זמניים. יש המדברים על אפשרות של הסלמה במלחמה לזירות נוספות וכתוצאה מכך איום על עוד מאות אלפים שעלולים לנדוד ממקום למקום בשנה הקרובה.
בשעות הקשות הללו, רואים את היתרון הגדול שיש לקהילתיות. קהילות מאורגנות הצליחו להגיב בצורה טובה יחסית למשבר שפקד אותן ואותנו, ולספק לחברים בהן תחושת ביטחון ומסוגלות. חלק מהקהילות הן דיגיטליות, אבל לרובן בשלב כלשהו מתגבש גם מרחב פיזי. לב. מקום שאליו אפשר לבוא כשרוצים להיות יחד.
מתנדבים מגיעים לאקספו תל אביב; מסייעים לחקלאות נאספים בבקרים בבית קמה; מפונים שנפוצו לכל עבר בשבועיים הראשונים למלחמה, מתחילים להתקבץ לאותם בתי מלון או לאותם יישובים מארחים, כדי לחבור לקהילה היישובית המקורית שממנה באו.
למקום הפיזי יש משמעות ביצירת היחד, הדרוש לנו כל כך כדי להתחיל להחלים, כיחידים וכחברה. ואולי זה הזמן לחשוב גם על החינוך בהקשר הזה של מקום: חינוך מקומי. מסגרת חינוך שמושפעת מהמקום שבו היא נמצאת ומשפיעה עליו.
יש גישה פדגוגית כזו וקוראים לה Place Based Education (או Place Based Learning). בתי ספר וגנים שפועלים על פי הגישה הזו, מחברים את הלמידה ואת העשייה החינוכית למקום שבו הם נמצאים.
כי לא סביר שמי שלומד ביישוב כפרי קטן שמסביבו יער בהרים, ומי שלומד בשכונה עירונית צפופה, ומי שלומד במרחק הליכה משפת הים – ילמדו כולם בדיוק את אותם תכנים ובאותן דרכי למידה.
ומי שעבר למקום חדש, סביר שירצה ללמוד גם את המרחב החדש שמסביבו ולהכיר אותו, על היבטיו הפיזיים והאנושיים, כדי להשתלב ולהרגיש יותר "בבית".
כמו שיש משמעות לאוכל מקומי, למנהגים מקומיים ולאופי המקומי של כל קהילה וקהילה – כך צריך להיות משקל משמעותי למקומיות גם בחינוך.
רוצות ורוצים לדעת עוד? כאן בקישור יש מאגר עם חומרים מצוינים שיכולים לעזור לכם ללמוד את הנושא לעומק באופן עצמאי, וגם לקבל רעיונות מעשיים ממוסדות חינוך בארץ ובעולם.
עשו לכם
[מתוך: מוקי צור | הר, שדה, בית (הקיבוץ המאוחד, 2018)]
"באחד המדרשים נכתב כי שלושה אבות היו לעם ישראל:
אברהם היה הר, יצחק – שדה, ויעקב – בית.
אפשר לסמוך על המדרשים כי סמכו את קביעתם על פסוקים הרבה,
אך מה שנותר היא הקביעה – הר, שדה ובית.
ואכן, הר האמונה הנישא תובע שדה שבו יושקע כל החזון,
והשדה הרחב קובע מקום לעשייה, לתשומת לב לצורכי הקיום.
הבית תובע מקום להניח את הראש, לתת אהבה, להעניק קשר ומשמעות.
גם ההר, גם השדה וגם הבית קוראים להרבה לימוד."
והעיקר – שכולם יחזרו בשלום!
אנחנו פה, במזרח התיכון…
אוסף מקומי
