ליקוט
איסוף, בחירת דברים שונים לקובֶץ אֶחָד | Gathering, Picking
גולה שלא הגיעה לגומחה
אפרסק שלא שרד ת׳הפסקה
פתק מצ׳וקמק שהיא כתבה
קובייה שהיא קיבלה
גומייה שהיא מצאה
קופסה עם מסטיק (היא טוענת שזה נגד בחילה)
נוצה
עצה
שאריות של קציצה
חולצה
סכין גילוף
נייר שיוף
מסרק צפוף
בלוט ענק
משחק מפורק
טוש ירקרק
ציור שכבר כמעט נמחק.
בקרקעית הילקוט שלה אפשר למצוא הכל
זו רק רשימה חלקית, מאתמול.
מבחינתה – העולם שופע אוצרות
היא מלקטת ללא עכבות
ולא רק חפצים, גם תובנות.
אפשר לקחת?
צייד וליקוט? – כל כך פשוט!
עד לפני 12,000 שנה כל בני האדם היו ציידים-לקטים: חברת נוודים שהמערכת הכלכלית שלה מבוססת על איסוף מזון מצמחי בר וציד של בעלי חיים, ואינה עוסקת בחקלאות או בגידול בעלי חיים מבויתים. ציידים-לקטים חיו בדרך כלל בקבוצות חברתיות קטנות ומבודדות יחסית, המונות לא יותר מכמה עשרות בני אדם.
חקר חברות לקטים-ציידים הוא מרתק במיוחד כי במשך רוב קיום תקופת קיום האנושות חיו בני האדם בחברות כאלה, ובחברות אלה התעצבו הגוף שלנו, המוח שלנו וההתנהלות החברתית שלנו. מבט לעבר חיינו כציידים לקטים יכול לשפוך אור על התנהגות אנושית עכשווית: יובל נוח הררי טוען כי שם טמון מקור הקושי שלנו לבחון דילמות מוסריות. חוש הצדק של לקטים-ציידים בנוי להתמודד עם דילמות הנוגעות לחייהם של כמה עשרות אנשים, בשטח של כמה עשרות קילומטרים רבועים, על פני כמה עשרות שנים. כשאנו מנסים להבין מערכות יחסים בין מיליוני אנשים, בשטח של יבשות שלמות, על פני דורות שלמים – יש לנו בעיה.
אחד המאפיינים המהותיים של העולם הגלובלי המודרני הוא היותו בנוי מרשת מסועפת להפליא של קשרים כלכליים ופוליטיים, שמקשים עלינו לענות אפילו על שאלות כמו מאיפה בעצם הגיעה ארוחת הצהריים שלנו, מי תפר את החולצה שאנחנו לובשים ובאילו תנאים הוא חי. יכול להיות שאפילו עצם אכילת הארוחה או לבישת אותה חולצה היא אקט לא מוסרי – אבל הקשר בין סיבה ותוצאה הוא כל כך סבוך, מפותל ומפוצל, שייתכן ולא נבין ולא נדע אותו. מסובך. אולי כבר עדיף ללקט פטריות ולהכין מהן ארוחת צהריים.
יש קשר לליקוט?
ליקוט בתוך ילקוט.
ליקוט – לכאורה נושא איזוטרי, נישתי.
אבל מלבד החיבור הבריא לטבע, שכל כך חשוב, דווקא היום, לאדמה עליה אנו חיים – ליקוט הוא לא רק נישה אלא גישה; גישה לחיים, ללמידה, לחינוך.
דמיינו את עצמכם מהלכים בעולם, בסביבת החיים שלכם, ומחפשים מה לקטוף, ממה להיות ניזונים. לפי עונות השנה, לפי גידולי העונה, מהשפע שיש לעולם להציע לכם. לטעום, ולראות אם שווה להמשיך… לשוב אל המקורות הרוויים, לגמוע. מזון לתודעה, לנשמה.
אלא שהגישה השתנתה. אנחנו כבר לא מלקטים. אפילו לא כתפיסה – לעונות השנה אין קשר לאוכל שלנו, ואנחנו גם לא בהכרח ניזונים ממנו. הסופר מלא ברכיבים שמתחילים ב E כלשהו. והשפע עשוי מפלסטיק. אנחנו עוברים בין המדפים, עם רשימת מצרכים. צורכים.
מותר להשוות.
את הלמידה, אנחנו צריכים? צורכים? בוחרים? מלקטים? בין עונות השנה, לפי גידולי העונה? ומה הם המקורות הרוויים שלנו? כשהילדים (וגם המבוגרים, לומדים לאורך החיים) חשופים כל היום למידע, מה הם בוחרים להשאיר בסל שלהם? מה מעניין אותם? איזה ליקוט הם מכניסים בסוף היום לילקוט?
בתאבון, ליקוט מרווה ולמידה מזינה.
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם:
ויקרא י"ט, ט'-י'
לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט –
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם
למה כדאי לצאת וללקט?
את המושג הפרעת מחסור בטבע – Nature deficit disorder- טבע ריצ'רד לווב בספרו "הילד האחרון ביער. המחסור בהימצאות במרחב הטבעי שמחוץ לדלתות החדר, טוען לווב, מעודדת הפרעות קשב וריכוז, דכדוך וחרדות בקרב ילדים ומבוגרים. המציאות הווירטואלית שבה אנחנו שוהים שעות רבות ביום גורמת, לדבריו, לירידה ביכולת להרגיש אמפתיה וחמלה. שני האחרונים נבנים בתוך הנפש מתוך מפגשים עם יצורים חיים אמיתיים, צמחים ובעלי חיים: סובייקטים החשים כאב אמיתי כאשר פוגעים בהם, וכמו בני אדם עלולים לסבול ממחלות, תאונות, הזדקנות ומוות.
הקשר העמוק של בני האדם עם הטבע נטוע בביולוגיה שלנו וממשיך להיות קריטי עבור התפתחותנו ובריאותנו הגופנית והנפשית גם בעידן המודרני. רוב הילדים היום חיים בסביבה אורבנית, וגם השעות שאחרי בית הספר מלאות בחוגים ובעיסוקים קונסטרוקטיביים אחרים. אנחנו כבר לא מניחים לילדים שלנו להתקרב לעולם הטבע, בוודאי לא לבדם.
ליקוט מחבר אותנו לחושים שאנחנו לא מפעילים מול הטיקטוק והאינסטגרם: מישוש, ריח וטעם, ואלו מחברים אותנו לעצמנו, לתחושותינו ורגשותינו. הליקוט מחייב אותנו להיכרות עם הטבע, ומעניק לנו אותו כמשאב שנוכל לשאוב ממנו כוחות. בליקוט יש התרגשות של חיפוש וגם שמחה של גילוי, ומטבעו הוא פעולה של שוטטות איטית שמחייבת שלווה, סבלנות ואורך רוח; אולי כבר הספקנו לשכוח, אבל אנחנו והילדים שלנו זקוקים לכל אלה כמו אוויר לנשימה בעולם הטכנולוגי שלנו.
חמישה עקרונות ללקטים הדיגיטליים
שפע דיגיטלי מטורף מקיף אותנו: וובינארים, פודקאסטים, פוסטים, רילס, סרטוני טיקטוק. אין לזה סוף. לגלי בסודו יש כמה עצות לליקוט מושכל בג'ונגל הפרוע הזה.
לקטו עד 20%* ממה שיש בטבע, לא יותר: שלא כמו בטבע, המידע הדיגיטלי הוא ירוק עד, נמצא שם תמיד וזמין לכולם. אז למה רק 20%? כי יש משהו משחרר בהבנה שאין שום סיכוי שנצליח להשתלט על כל המידע שנמצא שם. תמיד יהיה איזה כלי טכנולוגי מגניב שלא נדע על קיומו או מפגש זום מסעיר שלא נשמע עליו לעולם. כשמבינים שאפשר להשתחרר מתחושת ה FOMO – Fear of Missing Out (חרדת ההחמצה), ולאמץ את גישת הJOMO – Joy of Missing Out , אפשר להתמודד עם ההצפה.
*אפשר גם 30%. זה בסדר.
ליקוט מידע אפשר בכל מקום, אפילו בדרך לעבודה: כלומר, אנחנו לא בהכרח יוצאים לחפש דברים מעניינים, אבל אנחנו ערים למה שנקרה בדרכנו. בניגוד לחיפוש מתוכנן, ליקוט מידע לא נעשה במטרה מוצהרת לחזור עם שלל אלא כהזדמנות לשייט במרחבים חדשים, ולתרגל הקשבה לעולמות תוכן שלא הכרנו.
לבדוק מה מסתתר בחורש: יש את התקופה הזאת של אחרי הקיץ ולפני הגשם שלא ממש צומח משהו חדש ובכל זאת אנשים יוצאים ללקט, ומספרים בהתלהבות על כל הדברים המופלאים שאפשר להכין מבלוטי עץ אלון. קיבלתם המלצה לתוכן שנדמה שיעניין אתכם? אל תעברו הלאה. תעצרו, תסתכלו, תבדקו. מי יודע מה תכינו מהבלוט הזה.ליקוט יכניס לחייכם טעמים חדשים ואפשרויות חדשות. לא טעים? – אפשר להוציא מהסל: ליקטתם משהו שנראה לכם מעניין? – היכנסו, הירשמו, שוטטו. אם תבינו שאין לכם באמת זמן או רצון לממש את הידע או להשתמש בכלי, עשו unsubscribe ברגע ותשמחו בצ'אנס שנתתם לידע חדש להיכנס לחייכם.
רק הדובדבנים שמוצאים חן בעינינו
בקטיף דובדבנים, הקוטפים מלקטים בקפידה את הפירות הטובים ביותר. אם נסתכל רק על הפירות שנקטפו נסיק בטעות כי רוב הפירות במטע – אולי אפילו כולם – איכותיים וטובים. אך זוהי מסקנה שגויה: הרי הפירות שראינו נבחרו בקפידה, ואינם מדגם מייצג של המטע.
Cherry Picking הוא מושג שמתאר הצגה סלקטיבית של נתונים, במודע או שלא במודע, במטרה לתמוך בעמדה מסוימת. כלומר: הצגת נתונים שיש בהם כדי לאשש טענה כלשהי, תוך התעלמות מנתונים שיש בהם כדי להפריך או להחליש טענה זו.
דוגמה? – הנה: הטענה ״הישגי תלמידי ישראל במבחנים הבין-לאומיים ב- 2015 היו טובים". מי שיבחר לטעון כך לא טועה, כי במבחן פיזה במתמטיקה הציון הממוצע של תלמידי ישראל בשנת 2000 היה 444, בעוד הציון הממוצע בשנת 2015 היה 470. אבל גם מי שיטען כי ״הישגי תלמידי ישראל במבחנים הבין-לאומיים ב- 2015 היו נמוכים״ לא טועה, כי בעוד שהציון הממוצע של תלמידי ישראל בשנת 2015 היה 470, הציון הממוצע של כלל המדינות המשתתפות עמד על 482.
מה נכון יותר? תלוי אילו דובדבנים החלטנו ללקט. כדאי תמיד להעיף מבט גם לעבר מה שנשאר על העץ.
עשו לכם
ובעתיד?
נראה שליקוט פס מן העולם?
הטענות אומרות שלא.
טרנדולוגים בעולם טוענים כי יחד עם התחזקות קשר אדם-טכנולוגיה בעולם, ישנה מגמה משמעותית של קבוצות הבוחרות אחרת. התנתקות מוחלטת מטכנולוגיה ובחירה באורח חיים ״מסורתי״ יותר הכולל גידול ירקות, מלאכות קדומות ובכללי – האטה בקצב החיים. כן, גם ליקוט מזון. יתכן ואנחנו עדים לנקודת מפנה באנושות?
כמו כן, ישנן ערים בעולם המקדמות יער עירוני, אשר יאפשר לתושבים להיות ניזונים מהגידולים ברחובות – וזאת גם כדי לקצר את משך ההגעה של המזון אל השולחן (כמו גם חסכון בצריכת דלק ובתנועת משאיות בתוך הערים)
אז הליקוט כאן כדי להישאר.
אסיף / איתמר פרת
אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
הליקוט השבועי
והנה ליקוט שכולנו זקוקים לו כרגע:
סופש גשום לפנינו.
אתם יודעים מה מגיע אחרי הגשם? נכון. צאו ללקט פטריות.
השבוע בן החמש שאל: ״איך זה יכול להיות שט״ו שווה גם 2 וגם 15?״
לקח לי רגע.
הוא התכוון ל Two.
ואז הסתכלתי שוב:
2 בשֵׁבֶט.
ליקטתי נקודה למחשבה.
