השפעת הטכנולוגיה על התעמולה הפוליטית  

תמצית

ממשלות ושחקנים לא מדינתיים מסוגלים כיום לעשות שימוש בנתוני התנהגות צרכנים ובטכניקות שיווק ופילוח שוק, כדי למקד מסרים לקהלי יעד רבים ומגוונים. הם ממנפים את האינטרנט של הדברים, בינה מלאכותית וכלים אחרים, כדי להפיץ מידע לקהלים גדולים, לחזות בתגובותיהם ולהתאים מסרים רלוונטיים ממוקדים בזמן אמת. יישום חידושים טכנולוגיים כדי לשאוב מידע במהירות דרך הרשתות, וצבירת נתונים התנהגותיים, הלוכדים דפוסים סטטיסטיים בפסיכולוגיה ובפעולה אנושית, עשויים לאפשר גם יכולת ניבוי משמעותית וליצור השפעה מותאמת אישית. ללא רגולציה מותאמת וחוסמת, חברות יחסי ציבור ויועצים פוליטיים יכולים להשתמש במידע חלקי היוצר דיסאינפורמציה, כדי לגרום לחוסר אמון הציבור במוסדות הפוליטיים. מאחר שאין רגולציה על השימוש ברשתות החברתיות כאמצעי לתעמולת בחירות, המפלגות מפעילות עמודים רשמיים וממלכתיים, וגם עמודים של "תאי הצעירים" של המפלגות, שם היד חופשית יותר, והשיח לעיתים נטול כל בקרה.

פרשת קיימבריג' אנליטיקה (ניצול מידע פרטי על משתמשי פייסבוק להשפעה על הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016) חידדה את השאלה לגבי השפעת טכנולוגיות המידע והתקשורת על הדמוקרטיה, והעלתה תהייה, האם משבר הדמוקרטיה מואץ עקב הטכנולוגיות? רבים, סבורים שהציבור ייחשף יותר ויותר ל"צבאות של בוטים", שתוך שימוש במידע שאנחנו משתפים ברשת, ימכרו לנו לא רק מוצרי צריכה, אלא גם "מוצרים פוליטיים" – אידיאולוגיות ועמדות.

ההנחה או התקווה, שהייתה מקובלת פעם, שהדמוקרטיה הליברלית תתפשט, יחד עם טכנולוגיות המידע, אל מדינות שמחוץ למערב לא התממשה ונמצא שמשטרים אוטוריטריים במדינות באסיה ובאפריקה לא השתנו עם התפשטות טכנולוגיות המידע והתקשורת. המצב הגיע עד כדי כך שהסוציולוג Manuel Castells, שבתחילת המאה נמנה עם הדוגלים הנלהבים בפוטנציאל הדמוקרטיזציה הגלום באינטרנט, כתב ש"הדמוקרטיה הליברלית כילתה כעת את המסע ההיסטורי שלה," וצריך לבסס אותה מחדש במוסדות חדשים שיעוררו את הלגיטימיות בקרב האזרחים בעשור הקרוב.

חוקרים מתריעים ממצב, שבמידה מסוימת כבר קיים, שבו מי שיודע הכי טוב מה האזרחים רוצים ומה הכי טוב בשבילם, אלה הם כבר לא האזרחים עצמם, אלא אלגוריתמים שמעבדים את המידע האישי שלנו, ויכולים להסיק בצורה מדויקת יותר מאיתנו מי אנחנו, מה אנחנו מרגישים ומה אנחנו רוצים.

הררי התייחס, להשלכות הפוליטיות מרחיקות הלכת שעלולות להיות לריכוז מידע, לבינה מלאכותית ולהתלכדות הביו-דיגיטלית^[1] (בהרחבה במגמות טכנולוגיות): "הבינה המלאכותית עשויה להפוך מערכות מידע ריכוזיות ליעילות הרבה יותר מאשר מערכות מבוזרות […], כשאלגוריתמים יכירו אותנו לפניי ולפנים, ממשלות רודניות תוכלנה להשיג שליטה מוחלטת באזרחים שלהן, וזה יהיה כמעט בלתי אפשרי להתנגד להן". זאת ועוד: "הדמוקרטיה במתכונתה הנוכחית לא תוכל לשרוד את המיזוג בין הביוטק והאינפוטק. או שהדמוקרטיה תמציא את עצמה מחדש, או שהיא תוחלף ע"י אלגוריתמים, ובני אדם יחיו תחת שלטונן של דיקטטורות דיגיטליות". וגם אם הדמוקרטיה תסתגל איכשהו ותשרוד, הרי שהאזרחים "עלולים ליפול קורבן לסוגים חדשים של דיכוי ואפליה", המבוססים על אלגוריתמים.

בהרחבה

לכל הנאמר, יש להוסיף את ההשפעה השלילית של הרשתות החברתיות בכל הקשור להפצת חדשות כזב ודיסאינפורמציה מכוונת ע"י גורמים שונים, להסתגרות ב"בועות" של שותפים לעמדות, בצד היעדר נכונות להיפתח לדעות אחרות, ועוד. כאשר הרשת מלאה בבוטים, טרולים, כזבים וכו', כשברקע קיימת אכזבה מהשיטה הפוליטית הקיימת ו/או מהמנהיגות הקיימת, גוברים הקיטוב וההקצנה, ואיתם סיכויי ההתעצמות של מנהיגים פופוליסטיים בעלי מוניטין מפוקפק בכל הקשור לדמוקרטיה.

עד כה דובר על מדינות המערב הדמוקרטיות, אבל הטכנולוגיה משנה גם משטרים טוטליטריים, בהם חלק מענקיות הטכנולוגיה האמריקניות מנועות מלפעול. לדוגמא, טכנולוגיה דווקא העצימה את המשטר של סין ואת יכולת שליטתו באזרחים, באמצעות "הקרדיט החברתי". מצד שני, עדיין ממשיך להתקיים "אופטימיזם טכנולוגי" או "טכנו-ליברליזם" (פילוסופיה המזוהה עם חלק מאנשי חברות הטכנולוגיה בעמק הסיליקון בארה"ב), המייצגים אמונה בפוטנציאל המשחרר של הטכנולוגיה – שבמצב אוטופי, עשוי להיות גם שחרור מכבלי המדינה והפוליטיקה. החלום רואה מערכת דיגיטלית סופר-אינטליגנטית, שתהווה סוג של "מצפון קולקטיבי גלובלי", עם אוטונומיה ויכולת לבחור את התרחיש הטוב ביותר לאנושות מתוך סט של תרחישים אפשריים. גישה זו נתקלת כיום ביותר ויותר חשדנות, ובחשש מהעוצמה הכלכלית האדירה של "ארבעת הענקים" (גוגל, פייסבוק, אפל ואמזון) ומהשתלטותם על ריכוז המידע ועל הבינה המלאכותית.

[1] יובל נוח הררי, "21 מחשבות על המאה ה-21", הוצ' דביר, 2018 (עמ' 75-76).