אובדן האמון במנהיגות הפוליטית

תמצית

קובעי מדיניות מתמודדים עם התפתחויות חדשות הנובעות משינויים פוליטיים בעולם, לצד התפתחויות דמוגרפיות, חברתיות, כלכליות וטכנולוגיות. התפתחויות המחייבות שינוי במיקוד ההתנהלות והעשייה של פוליטיקאים ומקבלי החלטות. הדינמיקה המתעוררת ברמה האזרחית, מצביעה על דיון מגוון יותר ועל הוספת שחקנים לשעטנז הפוליטי. בחירות ותנאי מדיניות יקבעו את לכידותן של חברות, את עמידותן של מדינות בכל האזורים ואת סוגי האינטראקציות ביניהן.

פרסונליזציה בפוליטיקה, זוהי מגמה בולטת כיום ברחבי העולם, מנהיגים פוליטיים צברו כוח על ידי החלשת מפלגותיהם, והפוליטיקה הדמוקרטית הופכת יותר ויותר לעניין אישי, ומשקפת את המנהיג, במקום להיות תהליך מיקוח בין גורמים ומוסדות. מאז סיום המלחמה הקרה, עולה הפרסונליזציה באוטוקרטיוֹת (שלטון יחיד). נשיא רוסיה, פוטין, נשיא טורקיה, ארדואן, נשיא ניקרגואה, אורטגה, ונשיא סין, שי ג'ינפינג, ניכסו לעצמם בהתמדה את כוח המפלגות ומוסדות השלטון. התאמה אישית בפוליטיקה משפיעה על אופן ניהול מסעות הפרסום, על האופן שבו הבוחרים קובעים את העדפותיהם, על אופן תפקודם של גורמים רשמיים (למשל, חברי פרלמנט) ושל מוסדות (מחוקקים וממשלות), והיא קובעת את מקומן ופעולותיהן של מפלגות פוליטיות בחיים הדמוקרטיים.

חוקרים קישרו את עליית הפרסונליזציה לצמיחת המדיה האלקטרונית, ובייחוד לצמיחת הטלוויזיה בשנות החמישים והשישים. דיונים פוליטיים בטלוויזיה לקראת בחירות לאומיות, השפיעו מאוד על בוחרים, ועליית האינטרנט והרשתות החברתיות מאפשרת למנהיגים להגיע לקהל גדול אף יותר. מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, שולטים בכותרות, ומבליטים את עצמם ביחס לממסד הפוליטי המסורתי. כך לדוגמה, טראמפ  בארה"ב, בולסונארו בברזיל, אורבן בהונגריה, דוטרטה בפיליפינים, באביס בצ'כיה, מקי סאל מסנגל ועוד.

טכנולוגיות דיגיטליות מעמידות לרשות המנהיגים, הזדמנויות חדשות לשלוט במדיה, לצנזר ולתמרן אותה באופן סלקטיבי. נתונים מראים כי מנהיגים דמוקרטיים המשתמשים ביעילות רבה יותר באינטרנט לצורך מעקב וצנזור מדיה חברתית וליצירת חלופות פרסונליות, מגדילים קיטוב בחברות שהם שולטים בהן, מאחר שקבוצות שאינן מיושרות עם המנהיג, נוטות להיות מודרות מהשיח הציבורי – דינמיקה שמעמיקה את הפער בין המחנות הפוליטיים.

במדינות רבות, אנשים פסימיים לגבי העתיד, ונותנים פחות אמון במנהיגים ובמוסדות, שלדעתם אינם מסוגלים או אינם מעוניינים להתמודד עם מגמות כלכליות, טכנולוגיות ודמוגרפיות משבשות. בתגובה, אנשים חוברים לקהילות בעלות אפיונים דומים וסביב אינטרסים משותפים. הקהילות רבות ומגוונות, יוצרות קקופוניה של חזונות, יעדים ואמונות מתחרות, אבל לבסוף, הן מציבות דרישות גדולות יותר בפני ממשלות במיוחד בנושאים חברתיים ודרישה להוגנות. בפועל, נשים עדיין סובלות מתת-ייצוג גם במגזר הפוליטי, שלא להזכיר את ה"מגוון האנושי" (diversity) החסר מדגם של נציגות משמעותית ומשפיעה בכל תחום. הפוליטיקה מניעה את המוסדות, והמוסדות מניעים את החיים עצמם, וככל שיהיו יותר נשים ומגוון בפוליטיקה ובחקיקה, כך ניתן יהיה לקדם מהר יותר יוזמות וחקיקה למען מגוון אנושי, וככל שיהיה ייצוג גבוה יותר למגוון, כך תהיה המדינה שוויונית, חדשנית, יצירתית ומכילה יותר.

בהרחבה

התחזקות השלטון המקומי – תקופת החירום בעת מגפת הקורונה הראתה כי דווקא רשויות מקומיות הן אלו שיודעות לתת מענה טוב יותר לתושבים, ושהמגע והקשר בין האזרחים לשלטון המקומי הם טובים וקרובים יותר. באיחוד האירופי, בולטת מגמה לחיזוק הממשל העירוני. בשנת 2007 ציינה אמנת לייפציג^[1] עידן חדש במדיניות העירונית האירופית, וקבעה עקרונות מרכזיים לקידום פיתוח עירוני בר-קיימא, המבוסס על גישה משולבת ומשתפת של ממשל מרכזי וממשל מקומי. המדינה פועלת בעיקר כשותפה, המספקת מסגרות לשיתופי פעולה, מימון ופיתוח עירוני, שעה שהיא מאפשרת לאזורים עירוניים אוטונומיה. חידוש אמנת לייפציג הוגש בשנת 2020, בתקופת נשיאותה של גרמניה במועצת האיחוד האירופי. תחת האמנה המחודשת, מתגלות הערים ביתר שאת כשחקניות חזקות בפני עצמן, הנוטלות חלק בהסדרי ממשל שונים ובשיתוף פעולה חוצה גבולות. עם זאת, מדינות מסוימות שמתפתחות בהן נטיות ריכוזיות חזקות יותר, מצמצמות את מרחב התמרון המקומי.

אמון הוא הבסיס שעליו בנויה הלגיטימיות של מוסדות ציבוריים, והוא חיוני לשמירה על הלכידות החברתית. הוא חשוב להצלחת מדיניות ציבורית התלויה בתגובות ובהתנהגות הציבור. נמצא שאמון הציבור מוביל לעמידה רבה יותר בתקנות החוק ומערכת המס, ושהוא הכרחי וחיוני להגברת הביטחון של המשקיעים והצרכנים וליכולת להגיב במהירות לכל אסון. שלא במפתיע, תופעת חיזוק השלטון המקומי מתרחשת בד בבד עם ירידת האמון בממשל. בעשור האחרון, ירד האמון של הפרט במוסדות השלטון בדמוקרטיות רבות בעולם. מגפת הקורונה הדגישה את שבריריות האמון בממשלים ואת הצורך הבוער לשקמו. הרשתות החברתיות מציפות מידע נחוץ, והפרט אינו תלוי יותר כבעבר, במקורות סמכות, כגון מורים, רופאים, בתי משפט ואמצעי התקשורת, כדי שאלו יתווכו, יעבדו וינגישו עבורו את המידע. מצד אחד, ניכרת דמוקרטיזציה בתהליך זה, שבמסגרתה כל אזרח ואזרחית יכולים לגשת ישירות אל הנתונים, לפרשם בעצמם ולפרסם את הפרשנות שלהם. אולם מצד שני, הדבר מחליש את האמון במוסדות התיווך דוגמת אלו שנזכרו כאן, ויוצר תחושת בלבול בקרב האזרחים, מאחר שכל אחד יכול להבין בצורה שונה את אותו מידע. בכנס של 2019 התמקדה ועידת דאבוס^[2] בסוגיית האמון, הכירה בכך שהוא רכיב קריטי בכלכלה העולמית, ושבלעדיו לא ניתן לייצר לכידות חברתית ומשילות.

האמון בממשל הולך ונחלש ברבות ממדינות ה-OECD. התערערות האמון פוגעת בנכונות האזרחים והעסקים להישמע למדיניות הציבורית ולתרום למדיניות כלכלית בת-קיימא. מחקרים מראים כי ערכי ממשל, כמו יושרה, הוגנות ופתיחות של מוסדות, הם מנבאים חזקים לאמון הציבור. באופן דומה, יכולת הממשלה – מידת היענותה ואמינותה בנוגע לאספקת שירותים ציבוריים ומסוגלותה לצפות צרכים חדשים ולהיערך להם – היא מכרעת להגברת אמון הציבור במוסדותיה. לפי ה-OECD, חמשת ממדי המדיניות המשפיעים על האמון במוסדות הציבוריים (איור 39) הם: תגובתיות, אמינות, יושרה, פתיחות והוגנות.

^[1] בשנת 2007 נחתמה אמנת לייפציג בנושא ערים אירופיות בר-קיימא וזו הביאה תשומת לב פוליטית רבה לגישות משולבות לפיתוח עירוני.

^[2] ועידה כלכלית בין-לאומית, מהחשובות בעולם