אקטיביזם (פְּעִילָנוּת)

אקטיביזם | ד״ר איריס פינטו

פעולה של יחידים המתארגנים יחד על מנת להביא לשינוי מהותי במצב החברתי, הכלכלי, הסביבתי וכד'. דרכי הפעולה כוללות פרקטיקות רדיקליות המבקשות לחולל מחאה תרבותית תוך הפניית הזרקור לפגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בזכותו למשאבים טבעיים או לנוף פתוח שאינו נשלט על-ידי מנגנוני צריכה ותאגידים.

תנועות אקטיביסטיות מאופיינות במבניוּת ארגונית לא-פורמלית וגמישה (Grassroots), והן נוצרות ומופעלות באמצעות מי שמכונה "האדם המודולרי" – אדם המשתלב בהתארגנויות אידאולוגיות כדי לקדם מטרות אד-הוק, ועובר תכופות מהתארגנות אחת לאחרת, ללא מעצורים וחסמים. 

אקטיביסטים פועלים לשינוי המציאות באמצעות מרד תרבותי. פעילוּת המחאה מתבצעת על-ידי תנועות סטודנטים, תנועות נשים, תנועות לזכויות האדם והאזרח, תנועות להט"בים, תנועות אקולוגיות, תנועות אנרכיסטיות, קבוצות של אמנים ומשבשי תרבות ועוד ועוד. 

קבוצות אקטיביסטיות פועלות מחוץ לפוליטיקה הממוסדת. מחד, הן מאתגרות את הנחות היסוד של ההגמוניה הפוליטית ומאידך, את התפיסות הרווחות בחברה כולה. הפעילוּת האקטיביסטית נעה על הציר שבין דרישה לשינוי "מלמעלה" לבין רצון לשנות "מלמטה", מה שמכונה לעיתים "פעולה ישירה" – ניהול קמפיין אינטנסיבי באמצעות הפגנות, פסטיבלים, תיאטרוני רחוב, השתלטות על מבנים, הפרעות לסדר הציבורי ופעולות במרחב האזרחי הזוכות לחשיפה תקשורתית רחבה. כל אלה נתפסים כאמצעים חתרניים שנועדו לעורר תשומת לב והתנגדות, וליצור שינוי פוליטי במבנה המציאות.

כפעולה פוליטית, המגמה האקטיביסטית בעולם התגברה במחצית השנייה של המאה ה-20, לאור תהליכי גלובליזציה ועלייה בתחושת חוסר נחת מתרבות הקפיטליזם. בתקופה זו נצפו שורה ארוכה של תנועות חברתיות חדשות, שביקשו לשנות את סדר היום הציבורי של החברה הפוסט-תעשייתית והפוסט-לאומית, באמצעות האקטיביזם השכיח יותר, האקטיביזם הפרוגרסיבי. מגוון קבוצות מיעוט חתרו לשינוי חברתי באמצעות "פעולה ישירה", שתפקידה לגייס דעת קהל אוהדת לתוכן המחאה ולהשפיע על מקבלי ההחלטות כדי שיביאו בחשבון את האינטרס הציבורי ויעדיפו אותו על פני שיקולים פוליטיים צרים של בעלי כוח ועניין. זאת אל מול האקטיביזם השמרני, שננקט על-ידי קבוצות חזקות במטרה לשמר את כוחן.

אקטיביזם וחינוך

הקשר בין אקטיביזם לחינוך הוא עמוק ומורכב, מהיות שני התחומים משפיעים זה על זה ומהיותם קשורים דרך המטרות המשותפות שלהם: פיתוח תודעה ביקורתית, עידוד מעורבות חברתית ושינוי חיובי בחברה.

בתוך בתי ספר יש מרחב עצום לאקטיביזם. במוסדות חינוך רבים נתפסת פעילות של מועדונים אקולוגיים ואחרים, מועצות בתי ספר וכדומה, כמעט כפעילות רגילה. פעילויות אקטיביסטיות מקובלות כוללות קמפיינים שנועדו לגרום למנהיגי בתי ספר לשנות את תוכנית הלימודים, את אופן פעולתו או את מטרותיו של המוסד החינוכי או להעלות דרישות כמו מיקוד משמעותי באקלים או בסביבה ובנושאים קשורים כמו תשתיות, תחבורה, פסולת ואנרגיה. 

באופן טבעי, חינוך המעודד פיתוח תודעה ביקורתית, מוביל למעורבות פעילה בחברה, מעודד שאילת שאלות ותורם לפתיחות למגוון נקודות מבט ולהבנת הכוחות החברתיים, הכלכליים והפוליטיים המשפיעים על חיי הלומדים. בכך, הוא גורם ללומדים להבין את מצבם ולפעול לשינוי המצב במידת הצורך. 

אקטיביסטים רבים משתמשים בחינוך כאמצעי להנחלת רעיונותיהם ולהשפעה על החברה. חינוך במובן הזה כולל סדנאות, הרצאות, קמפיינים חינוכיים, ותוכניות לימודים המעודדות מעורבות חברתית ושינוי. ואכן, תוכניות לימודים רבות משלבות נושאים של צדק חברתי, זכויות אדם וסביבה, ומעודדות תלמידים לפעול בנושאים אלה, לעיתים קרובות במסגרת פרויקטים קהילתיים או מחקריים.

אקטיביזם חינוכי מעודד תלמידים לקחת חלק פעיל גם בקרב הקהילות שלהם, ולפעול למען מטרות חברתיות וסביבתיות. פעילות זו מקנה לתלמידים כלים ומיומנויות לניהול פרויקטים, שיתוף פעולה עם אחרים והובלת שינויים. ואכן, פעולות חינוכיות רבות נחשבות לאקטיביסטיות מאחר שהן שואפות לשנות נורמות וערכים קיימים ולשפר את החברה. לדוגמה, מורים המקדמים חינוך שוויוני או נלחמים באפליה בבתי הספר מהווים דוגמה לאקטיביסטים חינוכיים. במקרים רבים, גם קהילות משתמשות בחינוך ככלי להתנגדות ולמאבק לשינוי חברתי, באמצעות יצירת מודעות ושינוי תודעה חברתית.

מלאלה יוספזאי – אקטיביסטית חינוכית

בין הלוח לכיכר העיר: האם בית הספר צריך בכלל לחנך לאקטיביזם?| ד״ר ענת שפירא לביא

בעידן של רשתות חברתיות ומחאות גלובליות בשלל נושאים ותחומים, השאלה מהדהדת במסדרונות בתי הספר: האם תפקידנו לחנך לאקטיביזם? 

מצד אחד, חינוך לאזרחות פעילה נראה כמו המשך טבעי של הכנת התלמידות והתלמידים לחיים בחברה דמוקרטית. מצד שני, האם זה לא חוצה את הגבול הדק בין חינוך להטפה? בין חינוך לבין "חינוך מחדש"? ואולי זה בכלל תפקיד ההורים והקהילה, ולא שייך לעשייה הבית ספרית?

ואולי השאלה האמיתית היא לא אם לחנך לאקטיביזם, אלא איך לעשות את זה. האם אפשר ללמד חשיבה ביקורתית ומעורבות חברתית בלי לקחת צד? בלי לנקוט עמדה מוסרית וערכית ברורה?

בעולם שבו כל ציוץ בטוויטר, כל פוסט בפייסבוק וכל סרטון טיקטוק יכולים להפוך לטריגר שיצית מחאה, אולי התפקיד שלנו הוא לתת לתלמידים ולתלמידות את הכלים לנווט בים המידע והדעות, מבלי לטבוע ובאופן שיאפשר להם לגבש את זהותם ואת העמדות הייחודיות שלהם; לאפשר להם להתנסות בפעילות אזרחית לטובת מטרות הקרובות לליבם, ולעשות זאת בסביבה הבטוחה והמגוננת של בית הספר. 

כי בסופו של יום, השאלה אינה רק מה נלמד אותם, אלא אילו אזרחים ואזרחיות אנחנו רוצים לראות יוצאים משערי בית הספר לאחר 12 שנות לימוד – אנשים כנועים ומיואשים שמפחדים לנקוט עמדה ולהילחם על דעותיהם, או כאלו שתמיד חושבים – "היי, אולי דווקא אני אצליח לשנות משהו!"

אל תזיזו לנו את הגבינה! למה לא צריך לפחד מאקטיביזם | רועי בן דוד

אנשים רבים נוטים לפחד מאקטיביזם. הסיבה די ברורה, רובנו מעדיפים את המוכר, גם את הרע המוכר, על פני הלא נודע. אחד הפחדים העמוקים ביותר של בני האדם הוא אי הודאות. מאחר שאקטיביזם הוא בבסיס קריאה ופעולה לשינוי המציאות, רוב האנושות נוטה לפחד מכך. אנחנו מעדיפים את הסדר הקיים. זוהי לא רק סטטיסטיקה, יש לנטייה הזו בסיס ביולוגי ואבולוציוני איתן; בעלי חיים רבים מעדיפים להישאר באותו מרחב מחייה, ולהיצמד לאותה שגרת פעילות אליה הורגלו אבולוציונית אלפי ומיליוני שנים.

אונורה דה בלזאק, הסופר הצרפתי, אולי המתאר הטוב ביותר של החברה הבורגנית הצרפתית, קרא לאדם הבורגני: ״ידיד הסדר הקיים, הנתון כל הזמן בהתקוממות מוסרית נגד השלטון- אך מציית לו תמיד״. ואכן עבור רובנו התיאור הזה קולע: אנחנו כועסים, כל אחד מנקודת השקפתו על המציאות, אך מעדיפים להיצמד אליה במקום לצאת מאזור הנוחות ולפעול.

ועוד סיבה לפחד מאקטיביזם: נהוג לראות באקטיביסטים פוליטיים, אנשים שמייצגים זרמי שוליים בחברה, מיעוט ששייך לצד אחד ספציפי ומוגדר שרוצה להשתלט ולגהץ את הקמטים שהופכים את החברה לייחודית ורב גונית, לכדי חברה אחידה ומונוליטית.

אך האם כל גילוי אקטיביזם הוא בהכרח ותמיד שינוי של כל הסדר הקיים? ערעור על היסודות הבסיסיים של החברה? האם האקטיביסט תמיד שייך לאיזשהו זרם קטן שרוצה להשתלט על החברה?

אם ניקח לדוגמא את הצמחונות כדוגמא למאבק אקטיביסטי: האם המאבק הזה קורא לשנות את כל אדני החברה? לא ממש. האם המאבק הזה כיום הוא נחלתה של קבוצה אחת קטנה ומוגדרת? לכל אחד מאיתנו יש כמה חברות וחברים, דתיים וחילוניים ומאזורי השתייכות שונים בתכלית- והמשותף לכולם: הם צמחוניים.

אקטיביזם כקריאה וכפעולה לשינוי יכול להיות גם בסיס לחיבור בין קבוצות שונות בחברה וליצירת מכנה משותף. אקטיביזם כחתירה לתיקון הוא לא ערעור על הבסיס ופירוק המציאות המוכרת, אלא פרשנות מחודשת לה והתאמה שלה לזמן ולמקום. קחו לדוגמא את המאבק של מרטין לות׳ר קינג לזכויות האפרו-אמריקנים. לות׳ר קינג לא קרא לפרק את המוסדות האמריקאיים, לנקום על מאות שנות עבדות ולהוביל לכאוס. להפך, הוא דרש את אותן הזכויות שמבטיחה החוקה האמריקאית גם לאפרו-אמריקנים. בנוסף המאבק של לות׳ר קינג, שתומצת בקריאה Freedom for all, היה מאבק אינקלוסיבי ומכיל; הוא הדגיש את חשיבות שיתוף הלבנים וקבוצות מדוכאות נוספות במאבק מוסרי ובלתי אלים ולקחו בו חלק מנהיגים דתיים שונים ובהם גם רבנים יהודיים איתם היה מיודד. המאבק של מרטין לות׳ר קינג היווה דוגמא לאקטיביזם שמייצר חיבורים ולא מפלג, כזה שלא מרתיע אך בה בעת קורא בעוז לשינוי.

משום כך חשוב למוסס את הפחד והחשדנות הטבועים בנו באופן טבעי אל מול כל גילוי של אקטיביזם: לעתים אף אחד לא רוצה להזיז לנו את הגבינה. אנחנו רק מתבקשים לחלוק אותה עם אחרים, לעשן אותה מעט ואולי להוסיף לה רכיבים נוספים שיהפכו אותה טעימה גם עבור אחרים.

בעת משבר עודדו אקטיביזם | אביתר קופנהגן

האם חינוך למחשבה עצמאית ולאקטיביזם עודנו מטרה ראויה בימינו? שאלה זו בולטת בייחוד על רקע השסעים בחברה המאיימים לפורר אותה, אך גם על רקע השתכללות תקשורת ההמונים שמסיטה את עולמם החברתי-תרבותי של ילדינו מהמרחב הפיסי הקרוב – כיתה, שכונה, מדינה – אל מחוזות רחוקים ווירטואליים. האין חובתם של אנשי החינוך לחזק תהליכי חיברות על חשבון אינדיבידואליזציה?

באחד משיעורי אזרחות שקיימתי השנה עלה נושא התלבושת. "אתם מנסים לשלוט בנו" אמרו לי הילדים, "מפריע לכם שאנחנו לא כמוכם! אתם רוצים שנראה כמוכם!" ברגע הראשון רציתי להסביר על ביטוח שלא מאפשר כפכפים ועל חשיבותה של התאמת הלבוש לפורום, לסיטואציה; אבל תוך כדי המלמולים הראשונים נזכרתי שזה שיעור אזרחות, שסערה בכיתה עדיפה בהרבה מהשגרה המנומנמת. "למה שלא תעשו עם זה משהו?" שאלתי אותם, "כמו מה?" הם גיחכו, "כאילו שתתחשבו במה שאנחנו חושבים…" התחלנו לחשוב יחד על פעולות אקטיביות. אפשר לארגן עצומה עם חתימות, לכתוב דוא"ל להנהלה, להקים צוות הנהגה שיקבע פגישה בעירייה, לעשות פעולת גרילה שבה כל השכבה מגיעה בלבוש הפוך לתקנון – כפכפים וגופיות ולראות מה התגובה של ביה"ס. עם כל הצעה שנוספה ללוח נוסף ברק לעיני התלמידים והתנהלה ביניהם תחרות בריאה מי מציע רעיון מקורי, יעיל או מופרך יותר. בשלהי הדיון הבנו יחד את ההבדל בין פעולה מאורגנת הנושאת מסר לבין הגעה אקראית של מי מהם עם כפכפים או חולצת בטן. "ברור שבית הספר ישלח אותה הביתה אם אתה סתם מגיע לבוש כמו לים." הודה אחד מהם לבסוף, "כדי לשנות משהו צריך לעבוד יחד." 

עצומה לא נכתבה, נציגות לא נבחרה וטרם הגיע היום בו כולם מגיעים בלבוש בלתי הולם בצורה מאורגנת, אבל הדיון ההוא סחף תלמידים רבים להשתתפות ואלו הרגישו בנוח לקחת חלק גם בשאר הדיונים לאורך השנה, אלו שבליבת החומר ואלו שבצדו, בחיים שלהם ממש. 

מחקרים מראים כי בעתות של מלחמה ומשבר לאומי, של מציאות כאוטית ובלתי יציבה, מקצינה אצל בני נוער השאיפה לחופש והתנהלותם מתאפיינת במרדנות וספונטניות. בעבר, ניסו מערכות חינוך להתמודד עם מגמות אלה על ידי הגברת השליטה בני הנוער. אלא שתגובה זו רק הקצינה את ההתנהגויות החריגות.בעתות משבר, רואים הצעירים את המבוגרים כ-"סיבה" לחוסר היציבות ולכן נשללת מהאחרונים הלגיטימיות לספק את "הפתרון".

בישראל של ימינו, חיים בני הנוער במציאות כאוטית מתמשכת. היציבות התערערה במשבר הקורונה והוסיפה להתערער בחמש מערכות בחירות, שביתות ועיצומים. עתה אנו עומדים בפני רעידת אדמה של ממש נוכח מלחמת השביעי באוקטובר. כצפוי, הורים וצוות מדווחים על הקצנה בהתנהלותם של בני נוער ובכלל זה מרדנות, אלימות, אדישות והתנהגויות סיכוניות. אולם דווקא על הרקע הזה, גוברת משמעותה של המורה בכיתה, ובפרט המורה למקצועות ההומניסטיקה המעודדת תלמידים להביע עמדתם, לקחת חלק פעיל בדיון ואפילו לפעול. הרחבת ערוצי השיח והכלה של מגוון דעות תגביר את תחושת החופש של התלמידים. למורה נתון כוח השיקוף: הדהוד חוזר לתלמידה שרעיונותיה חשובים ושביכולתה לקדמם. המורה יכולה גם להנגיש עבור התלמידה את המרחבים הקיימים לפעילות בנושא המטריד אותה. מהלכים כאלו, אפילו כשהם לא מגיעים לכדי מימוש בפועל, מגבירים את תחושת המשמעות של הלומדים ושל השיעור כאירוע רלוונטי. תלמידים המרגישים חופשיים להביע את עמדתם באופן ספונטני ובמרחב נטול שיפוטיות, יפתחו קשר טוב יותר עם נציג "המבוגרים" שבכיתה.

חשוב להדגיש שמערכת החינוך שלנו מעודדת שיח פתוח בכיתות, במיוחד היום. במאי השנה פורסם סיכום עבודתם של צוות מומחים בנושא "קידום לימודי ההומניסטיקה במערכת החינוך הממלכתית". צוות המומחים התכנס לבקשת משרד החינוך לאור החלשות מעמד מדעי הרוח "במערכת החינוך ובמערכת ההשכלה הגבוהה", כחלק ממגמה בינלאומית. במסמך מתוארת תרומתם של מדעי הרוח "[ב]עיצוב השקפת העולם של התלמידים מתוך עמדה חופשית וביקורתית; לגיבוש סולם הערכים שלהם ;לפיתוח תחושת שייכות וזהות; וכן לתפקידם בהבנת עקרונות החיים בחברה דמוקרטית." המומחים חוזרים ומדגישים את אלמנט הבחירה כמהותי להוראת הומניסטיקה. בית הספר, המורים ובעיקר התלמידים צריכים לחוש מידה מסוימת של אוטונומיה כדי להעמיק בסוגיות הערכיות ולא להישאר בדיון שטחי של העברת ידע. אין יצירה היסטורית או ספרותית מהותית כשלעצמה, אלא הדיון הערכי שאליו יכולה להוביל כל אחת מהן כדי לפתח "עמדה חופשית וביקורתית"

^{אביתר קופנהגן הוא מורה וכותב}

האם העולם שלנו נעשה יותר אקטיביסטי? מגמות עתיד

בעשור האחרון, בולטת מגמה גורפת כלל עולמית, לפיה הציבור הרחב מאבד אמון במוסדות ציבוריים ופרטיים. מחקרים מראים שכמחצית מהאזרחים אינם סומכים על ממשלות, עסקים, תקשורת וארגונים לא ממשלתיים. תחושת חוסר האמון הזו מזינה את עליית האקטיביזם הציבורי, ובאה לידי ביטוי בכך שאנשים ברחבי העולם מתארגנים ומפגינים כדי להשפיע ולקדם שינוים חברתיים ופוליטיים. מבט מהיר במפה העולמית מראה, שאקטיביזם ציבורי המתבטא בעלייה בהפגנות ובמחאות, רשם עלייה בכל מדינה ובכל מערכת פוליטית. 

ככל שהאוכלוסיה מתעשרת, משכילה ועוברת לעיר, יש לה גם גישה רחבה יותר לטכנולוגיות תקשורת, המאפשרות לה לבטא את צרכיה ולדרוש יותר מהממשלה. המדיה החברתית הפכה לכלי קריטי באקטיביזם זה, והיא מאפשרת לאנשים להתארגן במהירות ולשדר את המסרים שלהם ברחבי העולם.

אך לא כל הממשלות מגיבות בצורה זהה. חלקן מנסות לרצות את הציבור על ידי ויתורים קטנים, בעוד שאחרות נוקטות בגישה של דיכוי כדי להשתיק את המחאות. ואף שתגובות טקטיות יכולות להקל על המצב באופן זמני, הן לרוב אינן מטפלות בבעיות השורשיות, מה שמוביל להמשך חוסר שביעות הרצון הציבורית.

הסיפור של האקטיביזם הציבורי הוא סיפור על כוח הציבור להתארגן, להשמיע קול ולדרוש שינוי, ועל האתגרים שממשלות צריכות להתמודד עימם בתגובה לדרישות הללו. אך אקטיביזם ציבורי לא יוצר רק קשיים ואתגרים, אלא הוא מהווה גם הזדמנות פז – ביכולתו להצביע על בריאות דמוקרטית, לקדם מנהיגות אחראית יותר וליצור שינוי אמיתי בחברה. כל זאת בתנאי שבתהליך השינוי תהיה התמודדות נכונה עם סיכונים של פיצול ממשלתי ומדיניות סותרת. במבט לעתיד, נראה שהעולם עומד בפני גל של שינוי חברתי ופוליטי המוּנַע על ידי אקטיביזם ציבורי גובר. יותר ויותר אזרחים בעולם ידרשו יותר מהמובילים הפוליטיים והתאגידיים שלהם. וככל שאזרחים ימשיכו להיאבק על זכויותיהם ועל השפעתם על החברה, המנהיגים יצטרכו למצוא דרכים חדשות ויצירתיות להגיב לדרישות הללו בצורה המקדמת את החברה כולה. הדרישה הזו, יכולה להוביל לאחריותיות רבה יותר מצד המנהיגים, אך ללא נכונות ומוכנות שלטונית היא גם עלולה להוביל לעלייה בפערים חברתיים ולדיכוי מוגבר.