אי־ודאות
מצב של היעדר ודאות,
אחד הגורמים לספק.
פעם ראשונה בים?
במידה מסוימת, כן.
ולהלן הרקע:
הים בילדותי – ים המלח
הספינות – ספינות מדבר
סערה – חול.
____
שעות אחר הצהריים, גיל 18, חוף הים בחיפה. מרגישה מאוד בטוחה. זה אמנם לא הבית שלי, אבל ״יודעת משהו על העולם הזה״.
נכנסות יחד, שוחות לעומק, מבסוטות עד לב השמיים.
פאסט פורוורד – הגלים הנעימים הופכים לגבוהים יותר. מה שהיה נראה כמו מרחק סביר מרגיש פתאום כמו אלף שנות אור, אני מנסה לעשות כל מאמץ לחזור.
הים בשלו, הראש פתאום מתחת למים, וכשהוא יוצא, אני מכניסה כמה שיותר אויר לריאות, אבל לא מצליחה לראות. לא את החוף, לא את החברות, הכל זר, ומתיש.
הים מביס אותי, ולשחות נגד הזרם אף פעם לא היה הקטע שלי אז אני עוצרת. אפשר להגיד נכנעת לו, לעוצמה הפתאומית שסוחפת אותי – בלי שאני מבינה מאיפה ולאן.
דקות ארוכות של אי־ודאות, שמרגישות כמו נצח.
ולרגע, לא ניסיתי להבין. נתתי לעצמי להיות בה, באי-הוודאות, לא להלחם בה. להרגיש, בלי להבין.
ואז תחושה של זרמים סותרים, רוחות משתנות, ברקע אני שומעת שקוראים לי.
״להחזיק ת׳ראש מעל המים…״
ואני יודעת שאגיע, למרות שהיה נראה שלא.
פשוט לא לאותו מקום, ולא אותו אדם.
אי־ודאות | ד״ר איריס פינטו
בעולם בו "אי-הוודאות הפכה להיות הוודאות היחידה", יותר ויותר קשה לאנשים ולעסקים לתכנן את עתידם.
אי־ודאות היא תוצאה של ידע מוגבל על התרחשות או אירוע, שאינו מאפשר לתאר או לזהות במדויק את המצב הקיים ואת התוצאות העתידיות האפשריות. רוב האנשים אוהבים הרגלים ומעדיפים שתהיה להם תוכנית או שגרה, והם מנסים להימנע ממצבי אי־ודאות עד כמה שניתן, מאחר שאלו מקשים על שליטה, תכנון או חיזוי תוצאות עתידיות בעלות השלכות שליליות.
מה בין אי־ודאות לחדשנות?
קיים קשר הדוק בין רמת אי-הוודאות למידת החדשנות וקצב אימוץ חידושים טכנולוגיים ועסקיים. ככל שהסביבה ודאית וצפויה יותר, יהססו חברות וארגונים לאמץ חידושים ויעדיפו להמשיך ולפעול עם טכנולוגיות ומודלים עסקיים קיימים המוכרים להם. לעומת זאת, כאשר קיימת אי־ודאות גבוהה לגבי התפתחויות עתידיות בכל היבט, גובר התמריץ לחדש ולאמץ טכנולוגיות מתקדמות שיאפשרו הסתגלות טובה יותר לשינויים הצפויים.
לכן, אי־ודאות ברמה בינונית עד גבוהה מעודדת חדשנות, שכן ההנחה היא שהחידושים יסייעו להתמודד עימה. אבל! אי־ודאות קיצונית מדי עלולה לשתק ולדכא חדשנות.
אי־ודאות וניתוח מגמות
ניתוח מגמות הוא השיטה לזיהוי, ניטור וניתוח של דפוסים, שינויים ומניעים המעצבים את ההווה ומשפיעים על העתיד. המגמות (Trends) יכולות להיות חברתיות, תרבותיות, טכנולוגיות, כלכליות, סביבתיות או פוליטיות (STEEP), והניתוח עוזר להבין את ההקשר, ההשלכות, ההזדמנויות והאתגרים של החדשנות, ולפעול בהתאם לצפי לגבי דרישות וצרכים עתידיים.
כאמור, קשה לצפות בוודאות את כל היבטי העתיד בגלל מורכבות ושינויים בלתי צפויים. אך ניתוח מגמות מסייע לצמצם אי־ודאות כאשר:
- הניתוח מאפשר לזהות התפתחויות צפויות בטווח הבינוני-ארוך ולהעריך את עוצמת השפעתן ומועד התרחשותן.
- מתאפשרת הבנה מעמיקה של הכוחות המניעים את השינוי בכל תחום.
- ניתן למפות תרחישים ועתידים אפשריים, ולהעריך את הסבירות למימושם.
- ניתן לזהות צמתים קריטיים ואירועים בעלי השפעה רבה על עיצוב העתיד.
- ניתן לפתח אסטרטגיות המבוססות על גמישות והסתגלות למצבים עתידיים משתנים.
- כפועל יוצא, ניתוח מגמות, ביצוע תחזיות ועיצוב תרחישים, עשויים להאיץ חדשנות.
ובחינוך?
אי־ודאות קשורה לרוב לחרדה, לאי-בהירות ולבלבול. היא בעייתית במיוחד בגישת ההוראה המסורתית שבה "ודאות" היא "תו תקן" של תוצאת ההוראה והלמידה. לפיכך, לומדים ומלמדים נמנעים מאי־ודאות ככל שהם יכולים.
אך בעולם שבו יש יותר ויותר אי־ודאות לגבי העתיד, לאור התפתחויות טכנולוגיות, תעסוקתיות וכלכליות, גדלים גם האתגרים בתחום החינוך. יש להכשיר את הלומדים לעולם שלא באמת ידוע מה יהיה בו. אי-הוודאות הגוברת מקשה על מערכת החינוך לדעת לאילו מקצועות כדאי להכשיר את הלומדים, מהן המיומנויות והכשירויות שתהיינה רלוונטיות עבורם, ואילו תכנים יש ללמד כדי להתכונן למציאות עתידית לא ידועה.
כאשר קיימת ראייה בהירה של מגמות ותרחישים (כאמור, על ידי ניתוח מגמות עתיד), קל יותר לקבוע מדיניות חינוך מותאמת ואפקטיבית לטווח ארוך. לכן, צמצום מסוים של אי־ודאות לגבי העתיד עשוי לסייע למערכת החינוך להתכונן ולהצליח יותר בהכנת הדורות הבאים.
אי־ודאות, חדשנות וחינוך
הקשר בין אי־ודאות, חדשנות וחינוך, חזק ומשמעותי ביותר להבנת השינויים שמערכות חינוך צריכות לעבור בעידן של תמורות מהירות ועתיד לא ידוע. אי-הוודאות באשר לעתיד מעוררת צורך בחדשנות ובהסתגלות, מה שמשליך ישירות על מערכות החינוך. זהו מעגל שבו אי-הוודאות מובילה לחדשנות וזו בתורה משפיעה על מערכת החינוך ומחייבת התאמה שלה, וחוזר חלילה.
במילים אחרות, ככל שאי-הוודאות גדלה לגבי המגמות הצפויות בעתיד, כך ייטו ארגונים וחברות לנסות ולהגיב באמצעות חדשנות ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות, מה שדורש ממערכות החינוך להכין את הלומדים לעולם תעסוקתי ואזרחי משתנה, המבוסס יותר על חדשנות ויזמות.
שלושה המה, נפלאו ממני; וארבעה, לא ידעתים.
משלי ל, יח׳ (מיוחס לשלמה המלך)
דרך הנשר בשמיים דרך נחש עלי-צור;
דרך-אונייה בלב-ים ודרך גבר בעלמה
ילדאות; ודאות ילדית | סולי מונס
דמיינו תמונה מוכרת מאוד: אמא שואלת את ילדת הגן שלה, "איך היה היום בגן?" והילדה עונה, "אף פעם לא ראיתי את היום הזה".
האמא שואלת, "למה, מה קרה?"
והילדה מספרת בשטף על תלאות היום, על החילזון בטיול, על כלי האוכל שהוכנסו לגיגיות גדולות מלאות במים בעקבות הפסקת המים ועוד כאלה סיפורים…
אי־ודאות אצל ילדים בגיל הרך, היא הפגישה הראשונה עם כל מה שמזמנים החיים. אי־ודאות יכולה להתפרש (ואולי זה נשמע מוזר), כמו הרפתקה, התנסות חדשה, כמו סיפור מתוך ספר שיש בו עלילה. ילדים צעירים, לרוב, הם סתגלנים טובים. כך שאי־ודאות זו כמעט שגרה עבורם.
אבל בימים אלה, הדברים נראים אחרת. בימים אלה, אי־ודאות היא מקור לפחד ולדאגה מהלא-נודע. הגישה והרגשות שאנחנו המבוגרים נביע בעקבות אי-הוודאות ישפיעו על הפרשנות של הילדים למצב. ילדים וילדות חווים אי־ודאות דרכנו. וכדאי לזכור שילדים חזקים בקליטת מסרים גם ללא מילים. אי אפשר "לבלף" ולהסתיר מהם. אם נשדר מסוגלות ואופטימיות, אלה התחושות שיתעוררו אצל הילדים בהתמודדות עם אי־ודאות.
מה זה אומר?
כדי להתמודד עם אי־ודאות של ילדים, עלינו המבוגרים לאמן את השריר הזה בעצמנו,
ואחר כך להתמודד עם הילדים.
לילדים חשוב שניצור הטרמה – ניתן מידע אמיתי, באופן מותאם למה שמתוכנן וידוע ולמה שהילדים שואלים.
לטובת כל מה שלא ידוע, בימים אלה חשוב יותר מתמיד שנקצה זמן ומרחב לדמיון ולמשחק חופשי לעיבוד האירועים הלא מוכרים.תחושת יחד מחזקת את כולם, וגם את הילדים. כשילדים רוצים לעשות דברים בעצמם נעודד זאת, אך לא ניתן להם לעשות זאת לבדם. נהיה שם לצידם.
בשבחי האי – ודאות | רועי בן דוד
לפני כמה ימים האזנתי לפודקאסט ובאמצע החלו לרוץ פרסומות. באחת מהן, של אחת מקרנות הביטוח, הקריין פתח בצורך שלנו בוודאות דווקא בימים אלה – והנה הם כאן, לספק לנו אותה בחבילה נדיבה ויציבה שהם מציעים ללקוחותיהם…
אנחנו חיים בעידן שבו ודאות היא משאב נחשק, ומשום כך הצורך בוודאות הפך להיות אובססיבי. ככל שהאנושות, באמצעות הקידמה המדעית, השיגה הבנה גדולה יותר לגבי העולם, כך היא נעשתה "מכורה" יותר לצורך בשליטה. וככל שהצלחנו יותר להבין את החוקיות על פיה העולם עובד, כך באופן פרדוקסלי נעשינו מכורים יותר לצורך בוודאות.
בעבר, העולם היה רווי אי־ודאות. מחקרים היסטוריים על ימי הביניים מעידים כי רוב בני האדם לא יצאו מגבולות מספר קילומטרים רבועים באזור שבו נולדו. כל מה שמעבר לו, היה אזור ספר אפוף מסתורין ורווי סכנות. סיפורי האחים גרים, מעשיות שעברו לאורך ימי הביניים מאם לבתה ובנה (כמו כיפה אדומה והנזל וגרטל), מסמנים את היער כמקום לא בטוח, שורץ מכשפות, והם כוללים מוסר השכל ברור לילדים: הישארו קרוב לבית, במקום בטוח. כלומר, אי־ודאות הייתה חלק אינטגרלי מהחיים, והאדם בימי הביניים פשוט למד לחיות במחיצתה.
מעניין לדמיין איך חשבו באותה תקופה: איך הם הגיבו למצבי חוסר ודאות בחייהם? האם למדו לחיות איתה טוב יותר מאיתנו, שהתרגלנו לרמת ודאות כל כך גבוהה בחיינו?
אין כאן טענה ש"אחחח… פעם היה טוב יותר!״ כמובן שלא היינו רוצים לחיות בימי הביניים. אבל הסתכלות היסטורית על תופעות ומצבים לפעמים מספקת דרך חדשה לחשוב עליהם.
מקס וובר, מחשובי הסוציולוגים, קרא לשינוי שעברנו בתקופה המודרנית: ״הסרת הקסם מהעולם״. אחרי הגילויים המדעיים והמהפכה התעשייתית, העולם נעשה מובן יותר. כדור הארץ, שקודם נתפס שטוח ואינסופי, התעגל והתמקם לו קצת פחות במרכז היקום כמו שנהגו לחשוב. חוקי המתמטיקה אפשרו לנו לארגן את הגילויים הללו בנוסחאות שהיו הבסיס למכונות משוכללות ולהמצאות מבריקות. הציפייה היא שגם מה שלא גלוי לנו כרגע, למשל תרופה לסרטן, אנחנו כבר יודעים איך לגלות אותו, וזה רק עניין של זמן עד שנפתור את זה.
אבל המעבר הזה גם תבע מחיר. הוא הפך את העולם לפחות מסתורי עבורנו. אנחנו נעשינו פחות מסתוריים; יצורים שניתן לנתח באופן רציונלי. איך נראה עולם כזה? המתח שמתקיים בינינו ובין הלא-נודע הוא הבסיס ליכולת שלנו לדמיין, והיכולת שלנו לדמיין היא הבסיס לאומנות וליצירה. בעולם שבו יש ודאות מוחלטת, יש פחות דמיון. בעולם כזה הלקסיקון שלנו מצטמק וכולל פחות מילים כמו אמונה, תקווה או תפילה.
הצורך ההולך וגובר בוודאות תובע גם מחירים נפשיים. אם הנפש המודרנית פחות מסוגלת לספוג חוסר ידיעה, נוצרות בקצה גם תופעות פתולוגיות: פחדים, הפרעות חרדה ושלל התמודדויות נפשיות שמקורן בצורך של האדם בוודאות, שליטה וסדר. וגם מבלי לצלול לעומק נבכיה של הנפש, מי מאיתנו לא מתעצבן כשהוא לא רואה בוואצאפ שני ווי כחולים – עכשיו ומיד, כשאנחנו רוצים לוודא שהאדם קיבל את ההודעה? וכמה מאתנו לאחרונה הכריחו את אהוביהם להחזיר את ה״נראה לאחרונה״?
אבל חשוב לזכור: לאי־ודאות יש תפקיד חשוב בעולם, ובחלקו לפחות, גם חיובי. אי־ודאות היא מנוע חזק לחשיבה יצירתית ולשינוי דפוסים קבועים וקלוקלים. מעבר לכך, בתחומים רבים היינו רוצים לשמר כמות מסוימת של אי־ודאות. חשבו למשל על התחום הרומנטי: האהבה ויחסי הזוגיות מושתתים על אי־ודאות, על ההיקסמות מהאחר או האחרת, ועל המסתורין שבמשיכה. האם היינו רוצים שזה יהיה אחרת? האם היינו רוצים אלגוריתם שיגלה לנו את מי אנחנו אמורים לאהוב? כיצירי כפיהן של המאות ה-20 וה-21, כולנו התרגלנו לעולם רווי ודאות. אבל בה-בעת כדאי גם לא לשכוח שאנחנו יכולים, ולפעמים זה אפילו רצוי, לחיות, לצמוח ולשגשג בזמנים ובמצבים שבהם הוודאות נעדרת.
ספק אינו מצב נעים, אך וודאות הינה אבסורד.
וולטיר
מאז אותו מקרה בים, בפרספקטיבה של שנים, כבר יודעת להגיד (לא בוודאות) היכן הים סוחף. איך נראים הזרמים, כוחות החיים.
מתי לשחרר, לאן לשחות. מתי לקחת נשימות עמוקות. ויודעת שיש עוד המון לגלות. בנו הכוחות.
עשו לכם
או – אז מה כן?
גם באי־ודאות גדולה מאוד, נוכל ללקט לעצמנו ״ודאויות״ קטנות.
השמש זורחת בכל בוקר, הנרקיסים פורחים בסתיו, ובמפגש של קרן אור ומים נפגוש קשת בשמיים.
ובכיתה? עוגנים קטנים של בטחון.
איזונים דקים, צעדים קטנים:
אחרי שהבטנו בה בלבן של העיניים, וקצת התיידדנו איתה, עכשיו אפשר ״לנהל אותה״ – לנהל את עצמנו בה. לקבוע עוגנים קטנים של בטחון (כל אחד לעצמו, אבל גם כקבוצה), להינות מהספקות, להבין באילו איזורים בחיים זה מפריע לנו ובאילו זה דווקא תורם.
אורות ערפל:
לדעת מה המטרות החדשות שלנו, ואיך אפשר בתוך הערפל הקיים, לעשות צעדים קטנים לקראתן.
ניהול בעידן של אי־ודאות | יותם הכהן
מה ההבדל בין סיכון לאי־ודאות?
סיכון ניתן לכמת ולנהל, לעומת אי־ודאות שאינה ניתנת לכימות ולכן לא ניתן לנהל אותה באותו אופן בו מנהלים סיכונים.
חוסר הידיעה נובע מסיבות רבות, פנים או חוץ ארגוניות, והוא משפיע על הניהול. הוא עלול לגרום לשלל תופעות בעייתיות:
- הטיות בתהליכי קבלת החלטות
- היצמדות למדדים כחלק מהצורך בשליטה במקום ככלי להתמודדות עם אתגרים
- ״קניית ודאות״ באמצעים שאינם מושכלים דיים
- היצמדות להיבטים תפעוליים ולא לחקר הסיטואציה החדשה לעומק
- קידום תהליכי התייעלות וקיצוץ שאינם בהכרח נחוצים
- דיכוי יצירתיות וחדשנות
- הישענות מוגזמת על יועצים ומומחים מבחוץ
- השלכת ההתמודדות עם המצב על גורם ביצועי בארגון
- ערעור הנחות היסוד והמשמעות על בסיסן פועל הארגון
- שחיקה מוגברת של עובדים ומנהלים
מכאן ניתן להבין, שארגון הנמצא בעידן של אי־ודאות עשוי למצוא את עצמו לא רלוונטי ואף לא קיים, וניהול נכון משמעותי ביותר בעידן כזה.
איך בכל זאת ניתן לנהל בתנאי אי־ודאות?
Sense Matrix הוא מודל שפותח בחברת דואלוג במטרה לסייע לארגונים לעבור ממצב של בלבול וחוסר ידיעה למצב של הבנה ומוכנות לפעולה, באמצעות הקשבה, בחינת הפרדיגמה הקיימת, הובלת תהליכי התמודדות בתנאי אי־ודאות, התנסות ויצירת כלים חדשים, והקמת צוות חשיבה ארגוני קבוע.
ושאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים.
מה יהיה?! מה יהיה?!
אוסף
אנחנו חושבים שאנחנו יודעים
אבל בעצם, יש עולם שלם של דברים נסתרים:
מייחלים לודאות
